תקופת הרגיעה ביחסי ישראל סוריה

לפי אריה שלו, בספרו שיתוף פעולה בצל עימות, למן החתימה על הסכם שביתת הנשק (יולי 1949) ועד למאבק סביב עבודות ייבוש החולה (מרס-מאי 1951), היו יחסי שביתת הנשק בין סוריה לישראל תקינים. באזור המפורז התקיים אמנם מאבק, אולם הוא לא לווה בהתערבות צבאית, ושני הצדדים נמנעו מתקריות אש ונהגו באיפוק ובזהירות יחסית. לדעתו, תרמו לכך המשברים הפנימיים שהתחוללו בשתי המדינות. יד הפרגמטיות היתה על העליונה, ושני הצדדים נמנעו, ככל האפשר, מעצירת החרפה. ניגודי האינטרסים שהיו קיימים, בעיקר באשר לאזור המפורז, לא גרמו להתמוטטות הדיונים. הריסון העצמי ומידת האיפוק שעל שני הצדדים נהגו בתקופת השנה וחצי הראשונות לפעילות הוועדה המעורבת, מנעו מאבק אלים כאמצעי לפתרון הבעיות שהיו שנויות במחלוקת. להמשיך לקרוא

מודעות פרסומת

יחסי הגבול בין ישראל למצרים

לפי שמעון גולן, בספרו גבול חם מלחמה קרה: התגבשות מדיניות הביטחון של ישראל 1953-1949, ההתנגשויות המזוינות העיקריות בגבול ישראל מצרים היו אלה שנבעו מההסתננות של פליטים פלסטינים, בעיקר מרצועת עזה. לבד מזה התאפיינו יחסי הגבול בין ישראל ומצרים בתקופה הזאת במגמה של שני הצדדים להימנע מעימותים מזוינים ולפתור עימותים במשא ומתן. עם זאת, עמד כל אחד מהצדדים על שלו בעניינים שבהם ראה אינטרס חיוני. כך, למשל, נמצא פתרון למעמדו של שטח הפקר באזור בית חאנון, שמעמדו זה טמן בחובו פוטנציאל להתנגשויות, על ידי חלוקתו. מעמדו של אזור אילת, שעליו השתלטה ישראל לאחר חתימת הסכם שביתת הנשק עם מצרים, היה שנוי במחלוקת. לפי הסכם שביתת הנשק, הותר לישראל להחזיק באזור סמוך לקו שביתת הנשק רק כוחות הגנה, המבוססים על יישובים. המחלוקת נגעה לשאלה האם אזור ביר אל-קטר, שליד אילת, כלול באזור המוגבל, והיא נפתרה כאשר ישראל, שהאינטרס שלה היה להימנע מחריצת דין בעניין במועצת הביטחון, הודיעה, כי תסיג את כוחות הצבא מהמקום, זאת בהנחה שכאשר תקים שם יישוב, דבר שלא נאסר בהסכם שביתת הנשק – תוכל להכניס לשם כוח צבא בטענה, שהוא מבוסס על היישוב.

מחלוקות נוספות התגלעו באשר למעמדם של שבטי הבדואים, שנהגו לפני קביעתו של קו שביתת הנשק לעבור ממקומות שהיו לאחר קביעת הקו מעברו האחד, למקומות בעברו השני. ישראל העניקה חסות ואזרחות לשבטים שנשארו בשטחה, אך סירבה להעניקו לשבט העזאזמה, שהיה ידוע באיבתו לישראל. כאשר ניסו אנשיו להסתנן לתחומה גירשם צה"ל בחזרה למצרים, תוך הפעלת נשק וירי, שכתוצאה ממנו נהרגו כמה מבני השבט. מצרים גירשה אותם בחזרה לישראל. ועדת שביתת הנשק המעורבת חייבה את ישראל לראות בהם אזרחים ישראליים, אולם צה"ל התנגד להעניק להם אזרחות ישראלית כל עוד ישראל אינה שולטת למעשה באזור שבו התרכזו – אזור עוג'ה אל-חפיר. האזור הזה, שהיווה צומת דרכים בין הנגב לסיני, נקב בהסכם שביתת הנשק כשטח מפורז, שאין להכניס אליו כוחות צבא. בתחילה הפך האזור למקלט, שבו התרכזו אלפי בדואים אשר עסקו בהברחות ובסחר בסמים. בהמשך ניסו שני הצדדים לקבוע את ריבונותם בו. המצרים ניסו לעשות זאת על ידי הנפקת תעודות זהות מצריות לתושביו ופשיטות על שבטי בדואים ישראליים, וישראל הגיבה על כך בהקמת היאחזות נח"ל בפאתי האזור המפורז – היאחזות שהועברה מאוחר יותר לתחומו.

תקרית האון (7 באפריל 1967)

שלוש חלקות מצפון-מזרח לקיבוץ האון באזור המפורז הדרומי לא נחשבו לחלקות בעיתיות במסגרת המאבק על זכויות העיבוד באזורים המפורזים; אולם במהלך הדיונים עם משקיפי האו"ם במגמה להגיע לסימון גבולות עיבוד שיהיו מוסכמים גם על הסורים, החלו הסורים להחריף את מצב הביטחון השוטף אף באזור זה. לא אחת היה צורך להפסיק את העבודה בחלקות אלה מחמת תקריות ירי. להמשיך לקרוא

תקרית ספינת המשמר בכנרת (15 עד 25 באוגוסט 1966)

ספינת המשמר של חיל הים מטיפוס נמ"כ (נושאת מכוניות), שהבטיחה את ריבונותה של מדינת ישראל על הכנרת בכלל, ואת זכויות השיט והדיג בפרט, היתה מטרה נוחה למוצבים הסוריים החולשים על נתיבי סיוריה. ב-15 באוגוסט 1966, בעת סיור אבטחה שגרתי, עלתה ספינת המשמר של חיל הים על שרטון בחוף המזרחי של הכינרת בגלל ערפל. ספינת משמר וסירת אמבולנס יצאו לחלצה. המוצבים הסוריים באש מקלעים ותול"ר על הספינה התקועה ושלושה חיילים מצוות הספינה נפצעו. לאחר זמן מה נפסקה האש והפצועים פונו בסירת אמבולנס. בתגובה לתקרית הגישה ישראל תלונה למשקיפי האו"ם על פתיחת האש הסורית.

תוך כדי דיונים עם משקיפי האו"ם בטבריה, תקפו מטוסים סורים את שתי הספינות. אש המטוסים פגעה בספינות, ואחד מקציני חיל-הים נפצע. מייד לאחר מכן ביצעו המטוסים הסוריים יעף נוסף. אחד מהם נפגע מאש נ"מ שנורתה מספינת החילוץ ונפל בקרבת מקום. כתגובה הוקפצו שני מטוסי חיל האוויר  והפילו את אחד המטוסים הסורים. הסורים המשיכו להפגיז בתותחיהם את הספינה ומטוסי נשלחו לתקוף את המוצבים הסוריים והאש הסורית נפסקה.בתיווכם של משקיפי האו"ם נכנסה הפסקת אש לתוקף.

לאחר מו"מ נמרץ של קציני האו"ם עם ישראל ועם סוריה והפרעות של הסורים חילצה ישראל את הספינה ב-26.8. חלקים עיקריים של המטוס וגופת הטייס נמשו בחשאי ע"י הסורים. שברי מטוס אחרים נמשו ע"י ישראל.

מבצע סנונית (ליל 17/15 במארס 1962)

בראשית שנת 1962 הגבירו הסורים את התקפותיהם על הדייגים הישראלים בכנרת. במארס תקפו המוצבים הסוריים כמה פעמים סירות משמר באש מקלעים ותול"רים, שניים מאנשי צוות הסירה נפצעו. בתגובה פשט צה"ל על כפר נקיב הדרומי (נקיב החדשה) בליל 17/16 במארס, כדי להשמיד את המוצב הפלוגתי שמעליו. זה היה מוצב היקפי, כ-300 מטרארכו ורחבו כ-150 מטר. השטח החיוני בו היה בקצהו הדרומי-מערב. כאן היו שתי חפירות מקבילות וביניהן חמש מצדיות בטון שתעלות קשר חיברו ביניהן.

המשימה הוטלה על חטיבת 'גולני' בפיקודו של אל"מ מ' גור, כוח המשימה כלל חמישה כוחות משנה: על כוח א', יחידת הסיור החטיבתית, הוטלה המשימה העיקרית – כיבוש המוצב. כוח ב' יועד לכיבוש הכפר, כוחות ד' ו-ה' לתפיסת חסימות ממזרח ומצפון, ואילו כוח ג' רוכז כעתודה על זחל"מים בעין-גב.

מגיני המוצב גילו התנגדות עקשנית, והתפתח קרב קשה בחפירות וליד המצדיות. היחידה שבמצדיות הושמדה ברימונים, ובסיועו של כוח ב', שהופעל לתקיפת המוצב מחזיתו, הוכרעו הסורים.

בשעה 1:06 הופגזה גם עין גב בתותחי 120 מ"מ. ההפגזה פגעה במשק, בתחנת איסוף הפצועים ובעמדת המרגמות. בעקבות ההפגזה אישר אלוף פיקוד צפון, מאיר זורע, להגיב באש ארטילרית. חילופי האש הארטילריים נמשכו לסירוגין כמה שעות, ובין השאר פגעו הסורים באחת הסוללות בפוריה מעבר לכינרת. במקביל נמשכה ההפגזה הסורית גם על הכוחות שעשו דרכם חזרה לעין גב, ובמוצב הפיקוד העליון במטכ"ל הועלתה האפשרות להשתמש במסוקים לחילוצם; אך בגלל התותחים הסוריים שטיווחו את האזור והיו עלולים לפגוע במסוקים, ומחמת הראות הנמוכה שהיתה עלולה להכביד על החילוץ במסוקים, ירד הרעיון מעל הפרק.  הארטילריה של צה"ל לא הצליחה לפגוע בכל מטרותיה, והיעדר תשובה מתאימה אחרת הוחלט איפוא במטכ"ל על הפעלת חיל האוויר.

הנסיגה, שבוצעה תחת הפגזה סורית כבדה, התעכבה בשל הנסיונות לחלץ ארבעה זחל"מים וטרקטור משדה המוקשים. בסופו של דבר פוצצו כלי הרכב ונותרו בשטח. בלילה הופעלו 3 מטוסים לאור נורים לשיתוק הארטילריה הסורית, ועם אור ראשון עוד שני מטוסים. המטוסים פעלו בתנאים קשים – עננים נמוכים ואש נ"מ כבדה, וההפגזה נמשכה לסרוגין עד השלמת נסיגת הכוח.

בקרב נהרגו 35 חיילים ואחד נשבה. 7 מחיילי צה"ל נהרגו, אחד נעדר, ו-45 נפצעו. בעקבות הפעולה הסכימו הסורים להצבת תצפית של משקיפי או"ם ליד כרסי ולסיורי משקיפים באזורי הגבול כדי לגלות ריכוזי צבא.

אירועי הביטחון השוטף במהלך העשור הראשון (1956-1948)

לפי שמעון גולן בספרו, גבול חם, מלחמה קרה, פעילות הביטחון השוטף בגבול הסורי התמקדה במאבק על מעמדם של האזורים המפורזים. עמדת ישראל היתה, שפירוזם של האזורים אינו שולל את ריבונותה עליהם, ואילו סוריה טענה, שהפירוז שולל מישראל את הריבונות. עמדתה של ישראל היתה שמשמעותו של הסעיף בהסכם שביתת הנשק הנוגע להשבת החיים באזור למסלולם התקין הוא שיש לאכלס את האזורים המפורזים ולפתחם, ולעומתם גרסה סוריה, כי פירוש הדבר שיש להקפיא את המצב ששרר בו לפני המלחמה.

שני הצדדים ניסו לקבוע עובדות בשטח. בעוד שישראל רכשה בו קרקעות והקימה יישובים, השתלטו הסורים על שטחים שבהם נהנו מיתרון טופוגרפי – אזור אל-חמה ורצועת עשרת המטרים לחופו הצפון-מזרחי של הכינרת. בשנתיים הראשונות נפתרו המשברים ללא שימוש בנשק, אול משהחלה ישראל, באביב 1951, בעבודות לייבוש החולה, הפעילו הסורים אש במגמה למנוע את המפעל, ואילו ישראל גירשה את תושביהם של יישובים ערביים באזור. במסגרת המאבק על האזורים המפורזים היו באותה תקופה שתי תקריות אש חמורות: באפריל 1951 ניסה פטרול ישראלי להיכנס לאזור אל-חמה ובירי עליו ממוצב סורי נהרגו שבעה חיילים. בתגובה הפציצה ישראל את המוצב ואת משטרת אל-חמה; בחודש מאי התחוללו קרבות כבדים בין כוחות ישראליים לכוחות סוריים, שהשתלטו על תל-מוטילה שמצפון לכינרת, בתום הקרבות, שבהם נפלו ארבעים חיילי צה"ל, הוא חזר לשלוט באזור.

מאוחר יותר – מסוף 1952 עד אביב 1953 – ביקשו שתי המדינות למנוע הישנות תקריות בשל האזורים המפורזים, וניהלו סידרה של שיחות, במגמה לחלקן ביניהן. במהלך השיחות הלכו עמדותיהן והתקרבו זו לזו, אך לבסוף, משנראה שהן קרובות לפתרון מוסכם, פסקו השיחות. משהתברר לישראל, כי הסיכוי להסדר הולך ופוחת היא חידשה בתחילת ספטמבר 1953 את העבודות להטיית הירדן. בעקבות התנגדותה של סוריה לכך הועלה העניין במועצת הביטחון, ובעקבות זאת הפסיקה ישראל את העבודות. מפעל הטיית הירדן חודש רק כעבור שנים, אך זאת מחוץ לאזור המפורז.

תל-מוטילה

אחת מתקריות האש החמורות ביותר בגבול הישראלי-סורי בשנות החמישים הייתה התקרית בתל-מוטילה. להלן תיאור התקרית כפי  שמובא בספרו של בני מוריס מלחמות הגבול של ישראל:

ב-2 במאי 1951 חדר כוח סורי, שמנה כ-30 בלתי סדירים ובדואים מזויינים על עדריהם מן המפורז לתל אל-מוטילה ומורדותיו. מחלקה של צה"ל נשלחה לשם "במגמה לתפוס עדר או לגרשו, כדי להבטיח את ריבונות ישראל על שטחיה". בהגיע המחלקה לתל פתחו עליה הסורים באש. הכוח נסוג והשאיר בשטח ארבעה הרוגים. אותו ערב הכניס פיקוד צפון לשטח פלוגה עם סיוע מרגמות וזו, אחרי הפגזה קצרה, השתלטה על התל והתבססה בו. הכוח הסורי נסוג ותפס עמדות כ-900 מטר מדרום לתל, במוצב שכונה מאז "הדמות", שהשתרע רובו ב"מפורז".

ב-3 במאי השתלט כוח צה"ל על מוצב "השפך", שמדרום למוצב "הדמות", אך כשל בנסותו לכבוש את "הדמות". אותו יום ולמחרתו ניסו הסורים שוב ושוב, בסיוע מרגמות 81 מ"מ, לכבוש את תל אל-מוטילה אך העלו חרס. התקפה מחודשת של יחידות מחטיבת גולני בנסיון להשתלט בבוקר 5 במאי על מוצב "הדמות" כשלה גם היא.

רק ב-6 בחודש עלה בידי יחידות גולני – מהגדודים 13 ו-12 ומבית ספר למ"כים של החטיבה – לכבוש את מוצב "הדמות" אחרי ריכוך ארטילרי רב לקראת עלות השחר ושלוש הסתערויות נפל בשעות הבוקר. "האויב התנגד בעקשנות", לדברי צה"ל, וחיילי גולני נהדפו שוב ושוב. ההכרעה הושגה רק לאחר שרביעיית מטוסי חיל האויר ביצעו התקפות דמה על הסורים, שישבו ב"פטמת" המוצב ולאחר שאחד המטוסים, ככל הנראה עקב אי-הבנה, ריסס במקלעיו את הסורים. יעפי המטוסים מוטטו את הסורים והם החלו לסגת מזרחה. "דבר זה עודד את אנשינו, ששכבו בשטח מדוכאים ומוכים" והם קמו על רגליהם והסתערו ברביעית, הפעם בהצלחה. מוצב "הדמות" נפל בידי צה"ל. בחמשת ימי הלחימה נהרגו כ-40 מחיילי צה"ל, 29 מהם בקרב האחרון על מוצב "הדמות".