מלחמת מנע

לפי יהושפט הרכבי, בספרו מלחמה ואסטרטגיה, מלחמת מנע (preventive war) היא מלחמה היזומה כדי למנוע שינוי במצב האסטרטגי והמדיני, על סמך הערכה, שהאויב מתעצם בכוונה לפתוח במלחמה כשיסיים את הכנותיו, או שיחסי הכוחות או הנסיבות המדיניות עלולים להשתנות לרעה, ולכן מוטב להקדים רפואה למכה ולהכות את היריב, או ליצור עובדות, בטרם יהיה מאוחר מדי. המלחמה המונעת היא פעולה תוקפנית, אבל במגמה הגנתית המשמשת לה הצדקה. היא מכוונת להשיג הכרעה בעוד מועד, כשהכרעה כזאת עודנה אפשרית, שמא תחלוף ההזדמנות. אמנם יתכן שלאויב אין היום כוונות עוינות, אולם השתנות הנסיבות האסטרטגיות לטובתו עלולות להולידן. לכן, טענו הטוענים, מוטב לא להמתין, אלא לקדם את פני הרעה ולסכל מראש אפשרות כזאת. זוהי אפוא מדיניות הגנתית, המכוונת לשמור על הסטטוס קוו מפני מי שעלול לנסות לערער אותו. פעולה כזאת יכולה להיות בעלת מימדים מצומצמים ממלחמה ממש, ואזי היא בבחינת פעולה מונעת.

הוא מבחין בין "מלחמת מנע" ל"התקפה מקדימה" (pre-emptive attack). ההתקפה המקדימה, בשונה ממלחמת מנע, אינה מכוונת נגד התוקפנות הצפויה באיזשהו מועד בעתיד, אלא נגד עצם ההיערכות של האויב למתקפה, ערב מתקפתו. זוהי תפיסת היוזמה ברגע באחרון נגד כוחות שכבר נעים להתקפה במגמה להפתיע, ואזי אפשר לראותה כהתקפת הפתעה, כמעט "כהתקפה מקבילה", או כפעולת יירוט.

לטענתו, הגורמים המבחינים בין מלחמת מנע להתקפה מקדימה הם:

א.     בזמן – הפעולה העוינת במלחמת המנע צפויה בעתיד, ואילו בהתקפה המקדימה היא מיידית.

ב.     בוודאות – במלחמת מנע פעולת האויב העוינת היא בבחינת השערה וחשד, ואילו במתקפה המקדימה פעולתו העוינת היא עובדה.

ג.      בהחלטה – בהתקפה המקדימה החלטת האויב לפעול כבר נפלה, ואילו במלחמה המונעת הוא החליט להתעצם צבאית, ואולי הוא אף מתכנן מתקפה, אולם עוד נדרשת החלטה סופית לתקוף, ומשום כך ייתכן כי עוד ישנה את דעתו, גם אם כיום עמדתו זדונית ומאיימת.

מודעות פרסומת

ביטחון לאומי

בגיליון מספר 286 של כתב העת מערכות פרסם ישראל טל מאמר בשם "על ביטחון לאומי". במאמר זה טען טל, שביטחון לאומי הוא "הבטחת הקיום הלאומי והגנה על אינטרסים חיוניים". היסוד הלאומי הוא חלק בסיסי של מטרות הביטחון הלאומי, הוא יסוד אחיד ומשותף לכלל המדינות, הוא מרכיב קבוע והוא מתייחס למושג הריבונות ולקיום הפיסי של האומה – זהו היסוד האובייקטיבי. לעומת זאת, האינטרסים הלאומיים והחיוניים הם היסוד הסובייקטיבי והם מהווים מרכיב מיוחד ופרטי לכל משטר ומדינה, הכול לפי רקע המסורת, התנאים, השאיפות והנסיבות. כל חברה וכל מדינה מגדירות מפעם לפעם מה נחשב בעיניהן כאינטרס חיוני, שמצדיק ומחייב עימותים והיחלצות לאומית, במגמה למנוע או לחולל מעשים והתפתחויות.

לטענתו, נושא הביטחון הלאומי קשור בשלוש התפתחויות היסטוריות: המדינה הלאומית, המלחמה הטוטאלית והמהפכה התעשייתית. עד למהפכות שהתחוללו באמריקה ובצרפת התנהלו רוב המלחמות בעת החדשה בין שליטים ושושלות. את המלחמות הללו אסרו באמצעות צבאות שכירים ושאלת הביטחון הייתה קיומית, אם בכלל, רק מבחינתם של המעמדות השליטים. רק מאז הופעת המדינה הלאומית המודרנית, שמטרותיה משותפות לכלל החברה, או לכל הפחות שתוצאות מלחמותיה משפיעות על הקיום הלאומי ולא רק על השליטים, יש משמעות למושג "ביטחון לאומי" על פי ההגדרה דלעיל.

בתקופת עידן המדינה הלאומית, החל גם עידן המלחמה הטוטאלית שפירושו: מדינות חמושות, צבא אזרחי המוני, גיוס לאומי כללי של משאבי רוח וחומר, וראייה של כלל האוכלוסייה ושל אתרים אסטרטגיים חיוניים בלב המדינות כיעדים לפגיעה. במהותה, המלחמה הטוטאלית היא פועל יוצא מהמהפכה החברתית הגדולה, שבה נעשו העמים עצמם לבעלי אותן ארצות שהיו בעבר אחוזות פרטיות של השליטים. המדינה נעשתה מזוהה עם העם וכל העם הפך לצבא בפוטנציה. השתנו גם מוסר המלחמה וכלליה, משום שבהיות האזרחים כולם לוחמים או שותפים למאמץ המלחמתי, ובהיות התשתית הלאומית כולה משרתת את המאמץ המלחמתי היה מותר, לפחות עד גבול מסוים, לראות באוכלוסייה ובתשתיות יעדים שכיבושם, נטרולם או השמדתם תורמים להשגת ההכרעה במלחמה. לתהליך החברתי הצטרף גם תנאי טכני, שאפשר לצייד צבאות המונים בנשק ובאמצעים מייצור המוני, עם מלאי חלפים – המהפכה התעשייתית. כתוצאה ממהפכה זו חומשו הצבאות, צוידו ואף הונעו באמצעים וממדים חסרי תקדים. בלי מסילות הברזל ומנועה השריפה הפנימית, לא היה די בהופעת המדינה הלאומית ובמלחמה הטוטאלית כדי להביא למהפכה באמנות המלחמה.

לפי טל המלחמה הטוטאלית היה "חוק הגיוס הכללי", שהתקבל בצרפת בשנת 1793. הצרפתים, בצבאות המהפכה שלהם ובתקופת נפוליון, היו חלוצי צבאות האזרחים ההמוניים. אבל במלחמת צרפת-פרוסיה (1871-1870) חזרה צרפת לעידן הצבא המקצועני, בעוד שהצבא הפרוסי נבנה על עקרון האומה החמושה. לא בכדי אמרו שבמלחמת צרפת-פרוסיה ניצח מורה הכפר הגרמני, משום שפרוסיה השתיתה את העצמה הצבאית שלה על ההמונים, על האזרחים, שאותם לימדו וחינכו ושבהם הרביצו תורה והכשרה צבאית. לאחר שפרוסיה הביסה את צרפת עברה לידיה "אבן החכמים" והיא הייתה למקור ההשראה והתורה של חכמת המלחמה.

קפיאת החזית במלחמת העולם הראשונה הלמה בתודעתם של האירופאים. התברר – מה שיכלו לדעת מראש, אך סירבו לדעת – שמשני יסודות המלחמה, התנועה והאש, שמטה המהפכה התעשייתית את הקרקע מתחת לאחד מהם – יסוד התנועה. המקלע, התותח וגדרי התיל  ריתקו את חיל הרגלים לקרקע והוציאו משדה הקרב את הפרשים, נושאי התמרון, הניידות וההסתערות. בכך שיתקו למעשה את האסטרטגיה. בעקבות המלחמה קמו תיאורטיקנים שונים באירופה, שניסחו תיאוריות חדשות וניסו לחזות את צפונות מלחמת העתיד. בין שתי מלחמות העולם היו כאלה שהאמינו כי במלחמה הטוטאלית של העתיד, שבה אוכלוסיית האויב היא מטרה לגיטימית לכאורה, יכריעו הפצצות טרור של חילות האוויר עוד לפני שזרועות היבשה והים יספיקו להתערב. חסידי תיאוריה זו חשבו שרצון הלחימה של העמים יישבר בעקבות הפצצת הערים, ובמיוחד ערי הבירה, כך שהאוכלוסייה תכפה על ממשלתה לקבל את תכתיב תנאי השלום. במקרים מסוימים יושמה ונוסתה תורה זו במלחמת העולם השנייה, אך לכלל כושר הכרעה לא הגיע הכוח האווירי אף פעם.

אולם הוכח שנביאי המלחמה המודרנית בין שתי מלחמות העולם ראו נכוחה את ההתפתחות העתידית של אמנות המלחמה. נבואותיהם בדבר המהפכה, שהמטוס והטנק יחוללו במלחמה, התאמתו והעוצבות הממוכנות והמשוריינות אכן החזירו לאסטרטגיה את הניידות ואת כושר התמרון והמטוס הרחיב את תחומו של יסוד האש במלחמה והעבירו מהרמה הטקטית גם אל הרמות האופרטיביות והאסטרטגית. מכאן ואילך נפתח עידן חדש בדברי ימי המלחמות, והתחוללה מהפכה היסטורית שכל החידושים והשינויים הקודמים באמנות המלחמה מתגמדים לעומתה. עד להופעת המטוס התבססה הטקטיקה על שני יסודות – התנועה והאש, ואילו האסטרטגיה עמדה רק על התנועה לבדה. המטוס כנושא עצמת האש ארוכת הטווח העניק לניהול המלחמה ברמה האופרטיבית וברמה האסטרטגית גם את היתרון שהיה עד אז נחלת הטקטיקה לבדה – את האפשרות לשלב תנועה ואש. נביאי הכוח האווירי הקדימו את זמנם וטעו רק בכך שייחסו לכוח האש גם כוח הכרעה.

אפס, עם הופעת נשק ההשמדה ההמוני – פצצת האטום. בשלהי מלחמת העולם השנייה, שוב התחוללה מהפכה, אשר ממדיה חורגים הרבה מעבר לתחום אמנות המלחמה וניהולה, ואשר הביאה לשינוי של מהות ולא רק של כמות: לראשונה בהיסטוריה תפס יסוד האש את מקומו של יסוד התנועה במלחמה כיסוד הכרעה. לראשונה נוצרה מציאות, שבה מסוגלים המעטים להרתיע את הרבים ולהלך עליהם אימים. מעתה לא די בכמות בלבד.

תהליכים וגורמים היסטוריים אלה מצביעים כיצד התפתח נושא הביטחון. לולא כמו המדינות הלאומיות המודרניות, לא הייתה נודעת כל משמעות למושג "ביטחון לאומי". בעיית הביטחון הייתה אכן קיימת תמיד: ממשלות, ממלכות ואימפריות שקדו מאז ומעולם על הבטחת הריבונות, הגבולות הכיבושים והנכסים שלהן. אולם הביטחון כנושא קיומי בינלאומי ממדרגה ראשונה, כנושא שניצב במרכזה של ההוויה החברתית והמדינית בעולם הוא תוצר של התפתחות אמצעי ההשמדה ההמונית. מעתה, המלחמה שוב אינה מסכנת את רק אינטרסים, חירות או ריבונות ואפילו לא רק את הקיום הלאומי. אלא היא מאיימת על עצם הקיום הפיזי של עמים שלמים והמלחמה שוב אינה "ספורט" המתנהל לפי כללים וחוקי משחק הוגן.

הדוקטרינה הצבאית של ישראל

לפי אריאל לויטה, בספרו הדוקטרינה הצבאית של ישראל: הגנה והתקפה, ניתן למצוא את אבני הפינה של הדוקטרינה הצבאית הישראלית בהנחות העל של תורת הביטחון הישראלית שאת ניסוחן המקורי תבע דוד בן-גוריון. ראשונה בהן היא הקביעה לפיה עצם קיומה של מדינת ישראל נתון בסכנה מצד אויבים המקיפים אותה מכל עבר ושואפים לכלותה בכל דרך שהיא, דהיינו איום קיומי. מהגדרה זו של בעיית הביטחון של ישראל נבע ההכרח לחפש פתרונות ואמצעים להבטחת קיומה של המדינה.

במהלך חיפוש הפתרונות למצוקת הקיום אימצו מעצבי תורת הביטחון של ישראל שתי הנחות יסוד נוספות. האחת, כי לא ניתן לסמוך על גורם או גורמים חיצוניים כלשהם שיבטיחו את קיומה של המדינה, והשנייה, כי ישראל לא תוכל ליישב את הסכסוך הישראלי-ערבי באמצעים צבאיים. המשמעות המעשית של שתי הנחות אלה הייתה כי יש להשתית את ביטחונה של המדינה על כוחו של צה"ל להרתיע ובעת הצורך גם לפעול, אך השימוש בצה"ל ייעשה אך ורק למטרות אסטרטגיות הגנתיות כדי להבטיח את שמירת הסטטוס קוו.

הערכה זו לא מנעה מבן-גוריון ויורשיו לחתור ללא לאות להבנה ולשיתוף פעולה אסטרטגי לפחות עם אחת ממעצמות המערב – צרפת בשנות ה-50 וראשית שנות ה-60, ארצות הברית לאחר מכן. אלא שגם בימי השיא של שיתוף הפעולה עם מעצמות אלה, ולמרות החשיבות שיוחסה לו, הוא לא נתפס מעולם כערובה מספקת לקיומה של המדינה, שתחסוך ממנה את הצורך לקיים יכולת הגנה עצמית מלאה. זאת, מחמת הקושי להשיג מחויבות ברורה ומקפת דיה, בהתחשב במגבלות האינהרנטיות שיש למחויבות זו, ולאור שורה של אירועים והתפתחויות שהמחישו להנהגת המדינה במשך שנים את מידת השבריריות של תמיכת המעצמות.

הנחת העל השנייה הייתה שאין בידי ישראל להכריע את הסכסוך באמצעים צבאיים. מקביעה קטגורית זו לא השתמע בהכרח שאין אפשרות להשיג באמצעים אלה יעדים מדיניים משמעותיים אחרים, אם כי פחותים מאשר פתרון סופי של הסכסוך. ואכן, במשך השנים הוטלו על צה"ל יעדים מדיניים שונים. העקביים ביניהם היו הרתעת הערבים במלחמה, הסרת איומים צבאיים מתפתחים והשגת תנאי סיום למלחמה שיקנו לדרג המדיני קלפי מיקוח טובים למשא ומתן שלאחר המלחמה, ואשר יביאו במידת האפשר לשינויים פוליטיים ושלטוניים הרצויים לישראל בארצות ערב. בקרב ההנהגה הישראלית גם רווחה השאיפה לנצל הצלחה, במקרה של מלחמה הפורצת מסיבות אחרות, כדי להשיג באמצעות צה"ל תיקוני גבול קבועים.

להנחות העל של תורת הביטחון נוספו מספר הנחות מרכזיות לגבי היסוד בזירה, מצבה וצרכיה של ישראל בתחום המדיני ומשתני היסוד בהערכת המצב הצבאי. ההנחה הראשונה בחשיבותה בקבוצת ההנחות ביחס לנתוני היסוד בזירה נבעה מההכרה כי לישראל נחיתות כמותית ברורה ונצחית במשאבים הלאומיים ככלל ובמשאבים הצבאיים בפרט ביחס למדינות ערב. הנחה זו קבעה כי לישראל אין ולא יהיה בעתיד הנראה לעין כוח עמידה וכי הא-סימטריה בין ישראל לערב בתחום זה רק תלך ותחריף עם השנים. לכן לא ניתן לקיים צבא סדיר גדול, יש לנהל מלחמות קצרות ולהימנע ממלחמות התשה ויש לשאוף להשמדתו של האויב.