מבצע עזה ומדיניות ארצות הברית כלפי ישראל

ב-28 בפברואר 1955 פשטה פשטו שתי פלוגות צנחנים של צה"ל פשטו על מחנה של הצבא המצרי ועל תחנת רכבת סמוכה והניחו מארב לתגבורת המצרית. כארבעים חיילים מצריים נהרגו ואבדות צה"ל היו 8 הרוגים ו-13 פצועים. למבצע היו בין השאר השלכות על מדיניות ארצות הברית כלפי ישראל.
להמשיך לקרוא

מודעות פרסומת

ההגנה המרחבית ותפקודה בעשור הראשון

לפי דוד טל, בספרו על תפיסת הביטחון השוטף של ישראל, נועדה מערכת ההגנה המרחבית (הגמ"ר) של צה"ל מטבע בריאתה לפתור בעיה אסטרטגית קשה – היעדר עומק ומרחב התרעה מפני התקפה ערבית אפשרית. יישובי הספר אורגנו לפעול, במסגרתה של מערכת זו, כמכשול לכוחות אויב פולשים ולהעניק למדינה 'עומק אסטרטגי' מלאכותי, עד הגעתם של כוחות צה"ל לאזור הפלישה. בשל שילוב הדוק זה של מעשה ההתיישבות בשיקולי הביטחון של ישראל היה צה"ל מעורב בקביעה של מקומות ההתיישבות ושל מבנה היישובים עצמם. בעת ובעונה אחת ניתנה בכך ליישובים האפשרות להמשיך ולמלא תפקיד חשוב בעיצובה של המפה הביטחונית-מדינית של ישראל, ברוחה של מסורת ציונית משכבר הימים. להמשיך לקרוא

הפגזת העיר עזה בשנות החמישים

לפי בני מוריס, בספרו מלחמות הגבול של ישראל, הייתה רצועת עזה הזירה העיקרית של תקריות גבול בין ישראל למצרים בתקופה שלפני מלחמת סיני. כל אותה תקופה ירו יחידות הצבא המצריות מתוך הרצועה לעבר סיורים של צה"ל כמעט מדי יום, ובמשך מארס וראשית אפריל 1956 הניחו שוב ושוב מוקשים ומארבים לאורך דרך הפטרולים של צה"ל. בשבוע האחרון של מרס החלו "הסתננויות מרובות" של אזרחים ערבים לכל אורך רצועת עזה – הן לצרכי מרעה הן לצרכי קציר. כוחות צה"ל שהתקיפו את הרועים והקוצרים וניסו לגרשם הותקפו באש חיילים מצריים, שחיפו על המסתננים. שלל אירועים אלה הובילו בסופו של דבר להפגזתה של העיר עזה על ידי כוחות צה"ל, דבר שהוביל לתגובות חריפות בעולם. להמשיך לקרוא

תפקידי ההגנה המרחבית

למערך ההגנה המרחבית יש תפקידים הן במלחמה הן בביטחון השוטף. תפקידה העיקרי של ההגנה המרחבית בעת מלחמה הוא במגננה. מערך ההגנה המרחבית הבנוי ללחימה במצבים של ניתוק מאפשר לכוחות צה"ל שפטורים מהגנה על היישובים לפנות כוחות למתקפה על מנת שיוכלו להתפנות להתקפה על האויב. כמו כן, יישוב בכלול במערך ההגנה המרחבית מאלץ את האויב להקצות כוחות לכיתורו של היישוב, דבר הפוגע במאמץ המלחמתי שלו.

כמו כן, ציוד הישובים והאזורים בכלי נשק מתאימים מאפשר לישוב או לאזור לבלום לזמן מסוים את ההתקדמות של האויב המצויד בשריון ובארטילריה ולשבור את תנופת מתקפתו. קיומם של הישובים על צירי הפריצה של האויב מהווה סיכון והטרדה למערך הלוגיסטי שלו ויכול לסכן את עצמת המתקפה ואולי גם את המשכה.

מציאותם של אנשי ההגנה המרחבית דרך קבע בגזרה והכרתם את השטח הכרות מעמיקה עושה אותם גורם מודיעיני אמין ויעיל. סיורים ותצפיות המבוצעים על ידי אנשי ההגנה המרחבית יכולים  לספק לדרגים השונים של המודיעין מידע חיוני לפעולות יזומות על ידי צה"ל.

תרומה אחרת של ההגנה המרחבית המאמץ המלחמתי היא במיקסום מצאי כוח האדם והאמצעים הלוגיסטיים ביישובים. כמו כן הגשמת העיקרון של מלחמה עיקשת על כל יישוב ואי-פינוי לוחמים יש חשיבות רבה מבחינת המוראל.

מבחינת ביטחון שוטף, קיומם של יישובים מבוצרים, מאומנים ומצוידים על קו הגבול מכבידים על פעילותם של מסתננים. כמו כן, נוכחות, פעילות ותנועה של מתיישבים בגבולות הם תצפיות ופטרולים מנקודת ראות מודיעינית וביטחונית בעלות ערב רב כאמצעי התרעה המונע הפתעות.

תקרית האון (7 באפריל 1967)

שלוש חלקות מצפון-מזרח לקיבוץ האון באזור המפורז הדרומי לא נחשבו לחלקות בעיתיות במסגרת המאבק על זכויות העיבוד באזורים המפורזים; אולם במהלך הדיונים עם משקיפי האו"ם במגמה להגיע לסימון גבולות עיבוד שיהיו מוסכמים גם על הסורים, החלו הסורים להחריף את מצב הביטחון השוטף אף באזור זה. לא אחת היה צורך להפסיק את העבודה בחלקות אלה מחמת תקריות ירי. להמשיך לקרוא

תקרית ספינת המשמר בכנרת (15 עד 25 באוגוסט 1966)

ספינת המשמר של חיל הים מטיפוס נמ"כ (נושאת מכוניות), שהבטיחה את ריבונותה של מדינת ישראל על הכנרת בכלל, ואת זכויות השיט והדיג בפרט, היתה מטרה נוחה למוצבים הסוריים החולשים על נתיבי סיוריה. ב-15 באוגוסט 1966, בעת סיור אבטחה שגרתי, עלתה ספינת המשמר של חיל הים על שרטון בחוף המזרחי של הכינרת בגלל ערפל. ספינת משמר וסירת אמבולנס יצאו לחלצה. המוצבים הסוריים באש מקלעים ותול"ר על הספינה התקועה ושלושה חיילים מצוות הספינה נפצעו. לאחר זמן מה נפסקה האש והפצועים פונו בסירת אמבולנס. בתגובה לתקרית הגישה ישראל תלונה למשקיפי האו"ם על פתיחת האש הסורית.

תוך כדי דיונים עם משקיפי האו"ם בטבריה, תקפו מטוסים סורים את שתי הספינות. אש המטוסים פגעה בספינות, ואחד מקציני חיל-הים נפצע. מייד לאחר מכן ביצעו המטוסים הסוריים יעף נוסף. אחד מהם נפגע מאש נ"מ שנורתה מספינת החילוץ ונפל בקרבת מקום. כתגובה הוקפצו שני מטוסי חיל האוויר  והפילו את אחד המטוסים הסורים. הסורים המשיכו להפגיז בתותחיהם את הספינה ומטוסי נשלחו לתקוף את המוצבים הסוריים והאש הסורית נפסקה.בתיווכם של משקיפי האו"ם נכנסה הפסקת אש לתוקף.

לאחר מו"מ נמרץ של קציני האו"ם עם ישראל ועם סוריה והפרעות של הסורים חילצה ישראל את הספינה ב-26.8. חלקים עיקריים של המטוס וגופת הטייס נמשו בחשאי ע"י הסורים. שברי מטוס אחרים נמשו ע"י ישראל.

המלחמה על המים (1966-1964)

בחודש יוני 1961 קבעה מועצת ההגנה הערבית כי התכנית הישראלית להטיית מי הירדן מחייבת את מדינות ערב לפעולה צבאית מאוחדת. בוועידת הרמטכ"לים הערביים בקהיר, בדצמבר 1963, דרשו הסורים לפתוח במלחמה נגד ישראל, ואילו נאצר הכריז אז בפורט סעיד כי בעיית הירדן היא בעיה מדינית ולא צבאית. ב-13 בינואר 1964 החליטה בקהיר ועידת הפסגה של מנהיגי ערב לקבל את הצעות המתונים, שלא לצאת למלחמה בגלל 'המוביל הארצי' אלא יפגעו בו על ידי הטיית מקורות הירדן בשטחיהן. 'המפקדה הערבית המשותפת תהיה אחראית על הגנת מפעלי ההטיה מפני ישראל, ולשם כך תדאג לחיזוק צבאותיהן של הארצות שבתחומיהן תבוצע ההטיה – לבנון, סוריה וירדן. להמשיך לקרוא