תורת המהלך הטבעי

במהלך שנות החמישים שררה הדעה שההפיכות הצבאיות במזרח התיכון היו שלב התפתחות טבעי או הכרחי בהתפתחותה של המדינה הערבית. ואכן באותה תקופה נפוץ החיזיון של קבוצה של קציני צבא המתארגנת במחתרת, קמה ותופסת את השלטון בהפיכה צבאית ומקיימת את השלטון בידיה במישרין, לפעמים לתקופה קצרה ולפעמים לתקופה ממושכת, ועל-פי רוב מבלי למסור את ענייני המדינה לידי הממשלה הנבחרת.

לפי אליעזר בארי, בספרו הקצונה והשלטון בעולם הערבי, עמדו ביסוד דעות אלה  שלוש הנחות. הנחה ראשונה הייתה כי העולם הערבי נמצא במשבר עמוק של פיגור ומעבר, שאין להתגבר עליו אלה בשינוי מהפכני של המבנה החברתי והמשטר המדיני. ואכן עמי אסיה ואפריקה היו חדורים בהכרה עמוקה בפיגורם הכלכלי, החברתי והמדיני לעומת עמי הקפיטליזם המפותח והסוציאליזם המתפתח, והם ידעו, שאין סיכוי להשיג את העמים המתקדמים אם לא יתחולל שידור מערכות מהפכני בחייהם.

הנחה שנייה הייתה כי אין כוח המסוגל לבצע את שידור המערכות ההכרחי, זולת הקצונה. תזה זו הייתה עמוד התווך לכל ההסברות של הפיכות הקצינים הערביים כהכרח היסטורי. אלה שהרחיקו לכת בהשקפה זו, פיתחו אידאולוגיה, שגרסה שהתפקיד ההיסטורי, שיועד לפי מרקס ואנגלס למעמד הפועלים ולמפלגה הקומוניסטית, כחלוץ שלו, יועד במדינות הערביות לקצונה ולאגודות של קצינים חופשיים כחלוצה. במקום המניפסט הקומוניסטי באה הפילוסופיה של המהפכה.

ההנחה השלישית הייתה כי הקצונה אמנם מסוגלת לחולל את התמורות הדרושות. הרי לא רק היא הייתה מיועדת למלא את החלל השלטוני הריק, היא גם מוכשרת ומסוגלת לחולל את התמורות המהפכניות הדרושות לחברה הערבית.

לטענתו הדימוי של המהלך הטבעי הושאל מתחום הביולוגיה ורמז על צמיחה אורגנית לפי חוקיות אימננטית ועל חוקיות קבועה וקובעת בחיי החברה ובהיסטוריה כמו בטבע. אך השוואה נכונה יותר הייתה בין מהלכים במדיניות עם מהלכים במשחק השחמט: בכל מצב נתון לא כל המהלכים אפשריים, רק אחדים מסוימים ייתכנו, לא תיתכן שרירות. אבל תמיד קיימת ברירה, ברירה בין כמה מהלכים אפשריים שונים – מהם נכונים יותר, המוליכים אל הניצחון, מהם נכונים פחות, המחלישים את העמדה; ולא פעם קורה, שמהלך מסוים, הנראה כמוצא משחרר ממצב דחוק והמביא יתרון רגעי, יתגלע בהמשך המשחק כמענה מוטעה. אלופים ואלופי משנה בצבאות הערביים סבורים לרוב, שהם גם אלופי השחמט המדיני. הם משחקים ללא ספק בכלים חזקים בידיהם, אך יש לסקור ולנתח את טיב המשחק שלעצמו.

מודעות פרסומת

גישות יסוד במדיניותה של ישראל כלפי העולם הערבי

לפי שמעון גולן, בספרו גבול חם מלחמה קרה: התגבשות מדיניות הביטחון של ישראל 1953-1949, עם תום מלחמת העצמאות שרר מצב של שביתת נשק בין ישראל לבין שכנותיה. עם חלוף הזמן הלכו ונמוגו תקוותיה של ישראל, כי הסכמי שביתת הנשק יובילו במהרה לשלום. גישתם הבסיסית של הערבים – שאין למדינה יהודית זכות קיום באזור – נותרה בעינה. מדינות ערב המשיכו לפעול במגמה להשיג את מה שלא הצליחו להשיג במלחמת העצמאות – להכחיד את מדינת ישראל. הן סירבו להכיר בה, חתרו תחת מעמדה הבינלאומי, פעלו להכשלת התקרבות בינה לבין מדינות שונות, הטילו עליה חרם כלכלי, הפעילו לחץ מדיני להחזרת הפליטים, לתשלום פיצויים ולוויתורים טריטוריאליים מצידה, פגעו בביטחון היום-יומי של תושביה והכריזו על כוונתן לצאת ל"סיבוב שני" נגדה.

לטענתו, העובדה, שלא הושג שלום פגעה בישראל. לא זו בלבד, שאפשרויות הצמיחה והפיתוח שלה היו מוגבלות בשל העדר הקשרים עם המדינות השכנות, אלה שהסכנות הביטחוניות שבפניה ניצבה אילצו אותה להשקיע חלק ניכר ממשאביה בתחום הביטחון, והדבר הגביל את יכולתה להקצות משאבים למשימות הבנייה והפיתוח. ישראל חתרה להשיג שלום עם שכנותיה, אך הגיעה למסקנה, שאל לה להציג את השלום ככורח דחוף, שכן הדבר עלול לגרום לכך, שהצד שכנגד יקשיח את עמדותיו ויעלה את מחיר הסכמתו לשלום. ישראל רצתה בשלום על בסיס הסטטוס-קוו הטריטוריאלי והדמוגרפי, שנקבע בהסכמי שביתת הנשק – בלא לקבל לתחומה מספר ניכר של פליטים ובלי לוותר על שטחים. היו גורמים שאף גרסו, כי הגבולות הקיימים – בעיקר עם ירדן – הם בעייתיים מבחינתה של ישראל ויש לנצל הזדמנויות כדי לשנותם.

מנתוני היסוד האלה הוסקה המסקנה, שיש לנקוט כלפי העולם הערבי אסטרטגיה של חתירה לשלום המלווה בכוננות לקראת מלחמה. יש לעודד את הערבים להגיע להסכם שלום. זאת, בין היתר, על ידי נקיטת צעדים שיפיגו את חששותיהם מפני ישראל, איתורם של חוגים במדינות ערב, שיהיו מעוניינים בשלום עם ישראל ויצירת אינטרסים כלכליים משותפים. במקביל לכך יש לנקוט צעדים, שיקשו על מדינות ערב לצאת ל"סיבוב שני", למשל, על ידי פעולות למניעת התלכדות של כוחות ערביים עוינים ולמניעת הספקת נשק מהמערב למדינות ערב. יש גם להתכונן לאפשרות, שהמאמצים האלה ייכשלו, והן יצאו למלחמה, ולעשות הכנות לקידום פני מלחמה.

כמו כן הוא מציין כי משרד החוץ ראה חשיבות רבה בהתערותה של ישראל באזור, אולם בן-גוריון דחה את הגישה הזאת. גם לאחר השואה, שבה נספו שישה מיליון מיהודי אירופה, הוא הוסיף לראות בעם היהודי עם אירופי, שמדינתו נמצאת באסיה, ושתרבותם של העמים שסביבם ומשטריהם זרים לו. הוא ראה אמנם חשיבות רבה בהשגת שלום עם המדינות השכנות, אך ייחס חשיבות ראשונה במעלה לקשר של מדינת ישראל עם ארצות הברית ואילו הקשרים עם העולם הערבי נחשבו בעיניו לשניים במעלה.

אשליית הלוויין

בשלהי המאה העשרים וראשית המאה העשרים ואחת החלו ממשלות ערב להתמודד עם הופעתן של רשתות טלוויזיה בלוויין. ההנחה הייתה שרשתות אלה הם כוח החותר תחת יסודותיהם של המשטרים הערביים הלא נבחרים ומהוות כלי בשרותה של החירות במזרח התיכון. אך השמחה הייתה מוקדמת מדי וממשלות ערב היטיבו להתמודד איתן בהצלחה. להמשיך לקרוא

העמדה הערבית כלפי פיתוח המחקר הגרעיני בישראל

לפי משה שמש בספרו מהנכבה לנכסה: הסכסוך הערבי-ישראלי והבעיה הלאומית הפלסטינית 1967-1957, הועלתה סוגיית פיתוח המחקר הגרעיני בפורומים בין ערביים במהלך שנות השישים. הוא מציין מספר נקודות המאפיינות את הערכה ואת העמדה בסוגיה זו. נקודה ראשונה היא שישראל מצליחה בתחום הפיתוח הגרעיני, בפרט לאור הפרסומים שלפיהם ישראל מתכוננת להפעיל מעבדה תרמית לייצור חומרים בקיעים, כלומר מתקדמת לקראת ייצור נשק גרעיני.

נקודה שנייה היא שישראל חותרת לפיתוח נשק גרעיני כדי להקפיא את הסכסוך הערבי-ישראלי במצבו הקיים. הנשק הגרעיני הוא צעד ראשון המעניק לה סיכוי לבסס את קיומה, ללכד את תומכיה בזירה הבינלאומית ולהכין לקראת יישוב סופי של הסכסוך הערבי-ישראלי. להערכתם, ישראל מנצלת את הדאגה שהתעוררה באזור נוכח הפעילות הישראלית בתחום זה כדי לבסס את קיומה.

נקודה שלישית היא שלמרות כל זאת, הפיתוח הגרעיני הישראלי לא שיחק תפקיד של ממש בהתפתחויות בצד הערבי שתוצאתן הייתה מלחמת ששת הימים. לטענתו, אין כל עדות שלפיה הנושא עלה לדיון בהיבטים הצבאיים המידיים. אדרבה, משמעותו הצבאית, דהיינו האפשרות שישראל תייצר נשק גרעיני, הוערכה כעניין לטווח של כמה שנים. בדיונים הערביים לא דנו בצד הצבאי של פיתוח גרעיני בישראל, של נשק שישמש לפתרון או להכרעה צבאית. באותה תקופה הדגישו הערבים בהערכתם שפיתוח של נשק כזה משמש לישראל מנוף מדיני שנועד לאלץ את המעצמות (ובעיקר את ברית המועצות) להסכים לסטטוס קוו ולערוב לביטחונה; ומשום כך פעלו נמרצות אצל המעצמות, גם באמצעות איום במלחמת מנע, כדי שילחצו על ישראל להימנע מלפתח נשק זה.