תובנות בנוגע לבחירות בארצות הברית

תוצאות בחירות מפתיעות תמיד מחזירות אותי לספרי ההיסטוריה. במאמר זה ברצוני לחזור לבחירות לנשיאות ארצות הבית של 1992. בחירות אלה ציינו את חזרתם של הדמוקרטים לנשיאות בפעם הראשונה מאז 1980. אך כפי שנראה לא היה זה המאפיין היחיד.

לפי אייל נווה, בספרו המאה האמריקנית, התופעה הפוליטית המעניינת ביותר של הבחירות לנשיאות ב-1992 היא שלצד המועמד הדמוקרטי ביל קלינטון והמועמד הרפובליקני ג'ורג' בוש החליט להתמודד על משרת הנשיאות מיליארדר בשם רוס פארו כמי שמייצג חלופה לפוליטיקאים. הוא נימק את החלטתו ברצונו להכות בשחיתות  ובחוסר האמינות של המנהיגים האחרים ולהציל את המערכת הדמוקרטית חוקתית מהפוליטיקאים האחרים ולהציל את המערכת הדמוקרטית מהפוליטיקאים ומהמפלגות. למרבה הפלא אנשים החלו לתמוך בו והוא החל לצבור אהדה ועוצמה שהפתיעה אפילו אותו. הציבור כל כך תיעב את הפוליטיקאים, עד שהיה מוכן לתמוך במיליונר מפוקפק לחלוטין, בעל כושר ביטוי בינוני וללא כל מצע מוגדר. ככל שהבחירות הלכו והתקרבו ניבאו לו הסקרים עלייה גדולה, עד כדי כך שהוא נבהל שמא התמודדותו תמנע הכרעה בין המועמדים שאיש מהם לא יזכה ברוב של 50% מקולות האלקטורים, ואז גורל הנשיאות יוכרע שוב על ידי פוליטיקאים בקונגרס. ייתכן שרוס פארו פרש משום שבעצם לא רצה לחשוף את עצמו ובעיקר את הרקורד העסקי שלו לעיני הציבור. כשהחליט לוותר על מועמדותו היו שעולמם נחרב משום שהחלופה לפוליטיקאים "המקצועיים" נעלמה גם היא עמו.

והנה הגיעו הבחירות של 2016 ושוב הופיע מועמד שנוי במחלוקת שמקוריוז הפך להיות מועמד ריאלי לנשיאות ואפילו ניצח בבחירות למרות כל התחזיות. גם במקרה זה מדובר במיליארדר שמשך אחריו את כל מי שמאס בממסד הפוליטי ובפוליטיקאים "המקצועיים". ההבדל הוא שהפעם השתלב מועמד זה במפלגה הרפובליקנית על שלל המועמדים שלה לנשיאות אשר פרשו אחד אחרי השני עד אשר נשאר רק מועמד אחד – דונלד טראמפ. מולו התמודדה מטעם הדמוקרטים הילרי קלינטון שייצגה את הממסד הפוליטי ונחשבה פוליטיקאית "מקצועית" ובסופו של דבר למרות תחזיות של מרבית המומחים ולמרות הסקרים ניצח טראמפ בבחירות ונבחר לנשיאות.

תפיסת השקיעה של פול קנדי

מאז שנות השבעים ועד היום פרחה בארצות הברית הגות שקיעה אמריקנית שחזתה את נסיגת מעמדה של מנהיגת העולם המערבי (קרי: ארצות הברית). במאמר זה אביא סקירה בנוגע לאחד החוקרים הבולטים בזרם הגותי זה. החוקר הוא פול קנדי וספרו עלייתן ונפילתן של המעצמות הגדולות שפורסם ב-1987. להמשיך לקרוא

ניסיונות מדינת ישראל להשגת הסדרי שלום עם מדינות ערב

לפי שמעון גולן, בספרו גבול חם מלחמה קרה: התגבשות מדיניות הביטחון של ישראל 1953-1949, ביקשה ישראל להיעזר בארצות הברית ובבריטניה במאמציה להגיע לשלום עם מדינות ערב. פניותיה אליהן בהקשר זה התבססו על העובדה שהייתה להן השפעה על מדינות ערב, ועל ההנחה, שהיה להן אינטרס לשמור על שקט באזור, כדי למנוע תסיסה, העלולה להביא לכניסת ברית המועצות  אליו.

למעצמות הללו הייתה דילמה: מחד גיסא, היה להן אינטרס לשמור על שקט באזור, אך מאידך גיסא הן חששו, כי נקיטת צעדים שיתפרשו על ידי מדינות ערב כהפעלת לחץ עליהן, כדי שיפעלו בניגוד למה שתפסו כאינטרסים שלהן, עלולה להביא לתוצאה שממנה חששו – התרחקותן של מדינות ערב מתחום ההשפעה המערבי. נציגיהן במדינות ערב הבהירו לשליטי המדינות הללו את עניינן בהשגת שלום ביניהן לבין ישראל ואת היתרונות שלו למדינות ערב, אך נמנעו מלפעול באופן שיתפרש כהפעלת לחץ עליהם.

ארצות הברית ובריטניה ראו בעמדותיהן של מדינות ערב כלפי ישראל, בפעולותיהן נגדה ובסירובן לשאת ולתת על הסדר אבן נגף לתהליך השלום, אך לא ניקו את ישראל מאשמה. לטענתן, סירובה לעשות ויתורים לגבי קבלת פליטים ותיקונים טריטוריאליים מקשה על מדינות ערב לגשת לשולחן הדיונים; דרכי הפעולה האלימות מדי בעיניהן, שהיא נוקטת במלחמה בהסתננות, מקשיחות עוד יותר את יחסן של מדינות ערב כלפיה ומגבירות את התנגדותן לשאת ולתת על הסדרי שלום עימה. הן יעצו לה להביע נכונות לוויתורים ולמתן את אופי פעילותה כלפי ההסתננות, אם ברצונה להגיע להסכם שלום עם שכנותיה.

ניסיונן של המעצמות לכנס, באמצעות ועדת הפיוס של האו"ם, ועידה בהשתתפות נציגים מישראל ומדינות ערב, במגמה לשבור את הקיפאון ביניהן, לא עלה יפה. הוועידה שהתכנסה בפריז בסתיו 1951, נכשלה בשל סירובם של הנציגים הערבים לחתום על כל מסמך, שיחרוג מהסכמי שביתת הנשק, ולנוכח התעקשותם על כך, שוועדת הפיוס אינה צריכה לעסוק בשלום בין המדינות, אלא ביישום החלטות האו"ם לגבי פתרון בעיית הפליטים הפלסטינים.

גם הלחצים שניסו המעצמות להפעיל על שני הצדדים לא נשאו פרי: הערבים דבקו בעמדה, שלא יהיה זה מוסרי לעשות שלום עם ישראל וסברו, כי ישראל תרוויח מהשלום יותר מהם. הם גם לא היו מוכנים לוותר על תביעותיהם להשבת הפליטים ולהחזרת השטחים שכבשה ישראל מעבר לגבולות החלוקה. ישראל מאידך גיסא, לא הייתה מוכנה לשלם את המחיר שנתבע ממנה.

התגבשות עמדתה של ישראל במלחמה הקרה

לפי שמעון גולן, בספרו גבול חם מלחמה קרה, השתנתה בהדרגה מדיניותה של ישראל לגבי המלחמה הקרה בתקופה שבין 1953-1949, מאי הזדהות להידוק הקשרים עם המערב תוך כדי התקררות היחסים עם ברית המועצות. הסיבה לנקיטת מדיניות אי-ההזדהות הייתה הזדקקותה של ישראל לתמיכה מדינית במאבקה עם מדינות ערב, והצורך שלה בסיוע צבאי, וכן בסיוע כלכלי, שיאפשר את ייצוב כלכלתה של המדינה ואת קליטת העלייה ההמונית. סיבה נוספת למדיניות הזאת הייתה השאיפה להעלות ארצה את היהודים מהגוש המזרחי ולדאוג לכך שהשלטונות לא יתנכלו ליהודים שלא יעלו משם.

לטענתו, נבע השינוי במדיניות בראש ובראשונה מכך שגדל מאוד הצורך של מדינת ישראל בעזרת המערב וכן מהרחבת העניין שגילה המערב במזרח התיכון מפני התקפה סובייטית. נוסף על כך, הקשיחה ברית המועצות את מדיניותה כלפי היהודים, ובתחילת 1953 ניתקה את הקשרים הדיפלומטיים בין שתי המדינות. מבחינה אידיאולוגית דגלה מדינת ישראל ברעיונות הדמוקרטיים והליברליים, שהיו נחלת המערב, ודחתה את האידיאולוגיה הקומוניסטית שבבסיס המשטר הסובייטי. באופן מעשי ניסתה ישראל לנקוט מדיניות, שתאפשר לה לקבל מהמערב את התמיכה שלה נזדקקה, תוך הימנעות מנקיטת צעדים, שיהיו לצנינים בעיניה של ברית המועצות.

בחלוף הזמן הלכה וגברה תלותה של ישראל במערב. לדעתו קרה הדבר מכיוון שלברית המועצות לא הייתה כל השפעה על מדינות ערב, ולעומת זאת הייתה למעצמות המערב השפעה עליהן, וישראל נזדקקה להן במאבקים המדיניים נגד הערבים. מלחמת קוריאה הוכיחה עד כמה רבה השפעת ארצות הברית בזירת האו"ם, ונראה היה, שבמאבק המדיני חשובה תמיכת המערב הרבה יותר מתמיכתו של המזרח. אשר לסיוע לנשק – ברית המועצות סירבה לספק נשק לישראל, וכך נותר המערב מקור בלעדי לקבלת נשק. נוסף על כך, ברית המועצות לא הייתה מוכנה לתת כל סיוע כלכלי לישראל, ובשל הזדקקותה הרבה לסיוע כלכלי גברה תלותה במערב. על כל אלה נוסף גורם פנימי – כוחו של האגף השמאלי במפה הפוליטית בישראל נחלש, ובעקבות זאת תחת הצורך להתחשב בהתנגדות מצידו לשינוי האוריינטציה הגלובלית.

הגברת הקיטוב הבין-גושי בעקבות מלחמת קוריאה מזה, ומצבה הכלכלי הקשה של ישראל מזה, גרמו לשינוי הראשון במדיניות אי-ההזדהות, והדבר בא לידי ביטוי בניסיון ליצור קשר אסטרטגי עם ארצות הברית תוך הימנעות מכל צעד העלול לעורר נגדה את הגוש המזרחי. הגברת מעורבותן של המעצמות במזרח התיכון, וניסיונותיהן לכונן בו ארגון להגנת האזור, העמידו בפני ישראל דילמה כיצד תוכל לזכות בתמיכת המערב בלי לאבד את קשריה עם המזרח. הפתרון שנמצא תאם לאינטרסים של שני הצדדים: הבעת נכונות מצד ישראל ליטול חלק בהגנת האזור מפני האיום הסובייטי בלי להיות חברה בארגון האזורי. ישראל אף העלתה הצעה לגבי הדרכים שבהן תוכל לתרום וביקשה את סיועו של המערב בפיתוח התשתית הקרקעית, תעשייתה הביטחונית וצבאה, כדי שתשתפר יכולתה לסייע לו בעת מלחמה. אולם מעצמות המערב, ובייחוד בריטניה, התייחסו אל ישראל בעיקר כאל ארץ, שבה יצטרכו כוחותיהן לעבור בעת מלחמה בדרכן למערכה אל מול הכוחות הסובייטים, וביקשו להימנע משיתוף פעולה הדוק, מחשש שהדבר יערער את קשריהן עם מדינות ערב.

לטענתו של שמעון גולן, ניתוק הקשרים הדיפלומטיים מצידה של ברית המועצות בתחילת 1953 לא היה קשור לעמדות שנקטה ישראל באשר לסכסוך הבין-גושי, שכן היא הקפידה להימנע מצעדים, כמו מתן בסיסים למערב על אדמתה, שהיו עלולים להציבה חד משמעית בצד אחד של המתרס. על אף הניתוק הקשרים, הקפידה ישראל גם בהמשך להימנע ממעשים כאלה, ובסוף השנה חודשו הקשרים.

דוקטרינת איזנהאור

בראשית 1957 הוכרזה "דוקטרינת איזנהאור" בה הכריזה ארה"ב על תמיכתה ב"קיום עצמאותן ושלמותן של מדינות המזרח התיכון" ונכונותה להגיש מלבד סיוע כלכלי , סיוע צבאי לכל מדינה או קבוצת מדינות שתבקש "סיוע נגד תוקפנות מזוינת מצד ארץ שבשליטת הקומוניזם הבינלאומי. הדוקטרינה גובשה כנגד מה שנחשב כאיום סובייטי קרוב על המזרח התיכון, במערבולת שלהי פרשת סואץ. מזכיר המדינה האמריקני דאלס  סבר כי הרוסים עלולים לנצל את ההזדמנות שנוצרה עקב המבוכה שבה היו שרויות בריטניה וצרפת, כדי לערוך ניסיון גלוי להשתלטות על האזור, אם בהתקפה מזוינת ואם בחתירה מבפנים.

הדוקטרינה היתה ביטוי לאופן שבו השקיפה ארה"ב על העולם, ובפרט לדרך שבה השקיפה ממשלת איזנהאור על המאבק הנחרץ במחנה הקומוניסטי. קבלת הדוקטרינה על ידי מדינה ערבית היתה מאלצת אותה לנקוט בגלוי לא רק עמדה כלפי רוסיה, אלא אף כלפי מדינה ערבית שכנה. יתר על כן, על ידי שדרשה היערכות כנגד הגוש המזרחי, ביטלה הדוקטרינה את האפשרות של קיום יחסים ערביים אם המערב בלא כבלים פוליטיים.

כתוצאה מכך פילגה דוקטרינת איזנהאור את העולם הערבי לשני מחנות. האחד כלל את המדינות ה"שמרניות" שתמכו במדיניות האמריקנית החדשה עיראק, ערב הסעודית, לבנון, סודאן, לוב, מרוקו, תוניסיה וירדן. השני כלל את מצרים וסוריה, שהתנגדו לדוקטרינה, אותה ראו כהמשך ישיר לברית בגדאד ו"אימפריאליזם במסווה חדש. הן למצרים והן לבעלת בריתה סוריה היה ברור כי התערבותם של האמריקנים בעניינים הערביים בשם המאבק נגד הקומוניזם, מאיימת לשלול מהן את היוזמה בפוליטיקה המקומית, אשר להשגתה לחמו מאז 1955.

התוצאה הסופית של התערבותה החטופה של ארה"ב בעניינים הערביים ב-1957 היתה חידוש קביעתן של בריה"מ ומצרים כשתי מגינותיה של סוריה, נוכח איבת המערב. זה היה תפקידן כבר מאז המערכה על ברית בגדד ב-1955; אך בשנה אחר מלחמת סואץ השיגו מעין מעמד רשמי בחייה הציבוריים של סוריה.