תיאוריות להתהוות מדינה יהודית בארץ ישראל

באחד מתיקי משרד החוץ בארכיון המדינה מצאתי תמצית מפורטת של עבודת דוקטורט במשפטים שנעשתה באוניברסיטה הישועית בבירות. עבודה זו נכתבה על ידי עורך דין מרוני ולפי כותב התמצית מהווה מקרה רציני ראשון מצד אדם ששפת אמו ערבית לנסות לבדוק בעיות ציוניות תוך כדי ניסיון להיות אובייקטיבי. אותו עורך דין סובר שהציונות מקפחת את האינטרסים הצודקים של הערבים והוא מנסה לחפש תרופה לדבר. הצעתו לערבים היא להסכים למדינה יהודית מצומצמת כסייג לסכנת הציונות לשאר חלקי ארץ-ישראל והוא מוכיח כי המדינה היהודית כבר קיימת למעשה, בין אם מכירים בעובדה או לא. להמשיך לקרוא

הרקע ההיסטורי להגנה מרחבית

לפי הדוגלים בהגנה המרחבית, לא קמה ההגנה המרחבית על-פי תורה כתובה או כתוצאה מחשיבה אנליטית וראיית הנולד. היא צמחה יחד עם יישובה של הארץ וההגנה עליה. היא נתגבשה תוך שינויים מתמידים לנסיבות הקונקרטיות ולהתפתחות שיטות הלחימה ואמצעי הלחימה. ראשיתה בהתארגנות ההגנה ככוח ארצי בשנות העשרים. מרגע זה עברה האחריות לתכנונה הצבאי של ההתיישבות ולהגנתו של היישוב היהודי בארץ לידי ארגון ההגנה. לארגון זה הייתה השפעה רבה על מדיניות ההתיישבות, מדיניות רכישת הקרקעות, מיקום היישובים ותכנונם. היא אימנה את המתיישבים, הכשירה מפקדים, הדריכה בבניית ביצורים ושיטות התגוננות וכוננה את היישובים להיות יישובים אזרחיים ומוצבים צבאיים גם יחד.

כבר בימי המשטר העת'מאני תוכננו צורות היישוב ומבניו באופן שיוכלו לעמוד בפני התקפות בלתי מאורגנות של הערבים. אם התנחלותה של התיישבות הפועלים עלו צרכים חדשים של הרחבה והתפתחות יישובים. חלו שינויים בצורות הלחימה של הערבים, והיה הכרח לקבוע עובדות תוך לילה. כל אלה הביאו לבניית יישובים עם גדרות תיל, חומה ומגדל. עם השנים הפכו היישובים למבצרים המסוגלים להדוף זמנית גם התקפות של צבא סדיר וההתיישבות כולה שימשה כמערך ההגנה המרחבית וכבסיס לזניקת תקיפה במרחב האסטרטגי, דבר שבא לידי ביטוי במלחמת השחרור. כמו כן, היותם של יישובים אלה כקיפודים ומרחבי הגנה במלחמת השחרור קבעו גם את מפת מדינת ישראל לאחר מלחמה זו.

גם במלחמות שפתחה בהן ישראל – מלחמת סיני ומלחמת ששת הימים – היה להגנה המרחבית תפקיד חשוב, שכן הפיקוד הצבאי לא יכול היה להרשות לעצמו להפריש את מירב הכוחות לאגרופי המחץ ללא בטחון שאותן גזרות שאין בהן צבא, מובטחות במידה סבירה על ידי ההגנה המרחבית. מלחמת קדש אשר התרחשה כמלחמה יזומה, מעבר לגבולות המדינה, בשטח האויב ואשר הסתיימה בהצלחה – המעיטה בראיית הצרכים ההגנתיים. אולם מרכיב הביטחון בהתיישבות עדיין לא פג, הוקמו יישובים על צירי פלישה משני הכיוונים ובתקופת הפריחה הושם דגש על חיזור כלכלי ותשתית התיישבות לשמה.

רק  בעקבות מלחמת ששת הימים שיצרה עומק אסטרטגי טבעי למדינה, חלה הזנחה רבה בתפישת ההגנה המרחבית. הגורמים לכך היו הישגי המלחמה אשר הביאו להגדלה טריטוריאלית והושג עומק אסטרטגי יחסי ומרחבי הגנה. גורם נוסף היה שקווי ההגנה הפכו להיות נוחים יותר. מלבד זאת התעצם צה"ל ובמיוחד בכוחות שריון ניידים. התבססה הקונספציה של העברת המלחמה לשטח האויב. התעצמות צבאות ערב בשריון הקטינו את המשקל הסגולי של היישוב כמעוז להגנה המבוסס על חיל רגלים. הוכח שאי טיפוחו של ההגמ"ר לא הביא נזק ואפילו נחסך כוח, מאמצים ומשאבים. פריסת צה"ל בגבולות והיתרונות המוענקים על ידי שטח וכן דלילות היישובים והתושבים שינו את משקל ההגנה המרחבית כגורם הגנתי צבאי.

הייתה זו מלחמת יום הכיפורים שהביאה לתמורה בחשיבה הצבאית על חשיבותה של ההגנה המרחבית. האפשרות של מכה ראשונה על ידי האויב ולחימה בשטחי ישראל העלו שוב את הצורך במערך הגנתי שיוכל להתארגן במהירות מרבית ולעכב לפחות זמנית את התקדמות צבאות האויב. יישובים מבוצרים, מאומנים ומצוידים ברמת הגולן יכולים היו אולי לסייע עד להתארגנות הצב למגננה והתקפות נגד. הלקחים הופקו והקונספציה של ההגנה המרחבית חזרה לתפוש מקומה הנאות במחשב הצבאית שלאחר מלחמת יום הכיפורים. אולם היו גם כאלה שטענו שהיישובים ברמת הגולן היוו נטל ביטחוני והפריעו במהלך הלחימה ועל כן פונו.

אחדות וגיוון בתנועות הקיבוציות

לטענת הנרי ניר, בספרו תולדות התנועה הקיבוצית, נבעו ההבדלים בין התנועות הקיבוציות השונות ממספר גורמים שונים.

גורם אחד היה פער הגילאים בין אנשי העלייה השנייה והעלייה השלישית. אנשי העלייה השנייה היו מאוכזבים קשות מחיפוש פתרונות כוללים לבעיותיה של האנושות על רקע אכזבתם מהמהפכה הרוסית הראשונה. כמו כן הם הגיעו ארצה כיחידים או כקבוצות זעירות ובמקרים רבים השתיכויותיהם הארגוניות, התפתחו בתהליך של ניסוי וטעייה בארץ-ישראל עצמה. לעומתם, אנשי העלייה השלישית ראו את עצמם חלק מתנועה מהפכנית מצליחה, חובקת עולם שהייתה בדרכה להגשמת שחרור לאומי וחברתי כאחד. כמו כן, הם באו בקבוצות והיו מזוהים מלכתחילה עם תנועה. התנועה, קבוצת העולים ולבסוף הקיבוץ היו ביתם, והיה חשוב להם מאוד לשמר את הבית הזה. 

גורם נוסף בגיבוש עמדות בסיסיות ודרכי פעולה היה ההבדלים במוצא המעמדי. תנועות הנוער הקלסיות נוסדו והונהגו בידי תלמידי תיכון וכמעט כולם היו מבני המעמד הבינוני. רק ברובד חברתי הזה יכלו למצוא גירוי תרבותי, שעות פנאי ומרי נעורים סוער, מולידי התסיסה החברתית האופיינית לתנועה מעין זו. צעירי מעמד הפועלים נטו יותר להימשך לתנועה המונית כמו החלוץ, שאווירתה האינטלקטואלית והחברתית הייתה פחות מחייבת. על-אף שכל סוגי התנועות האלה ניסו במודע לפרוץ את מחסומי המעמד החברתי שלהן, השפיע בכל זאת מוצאן על הרכבן החברתי ועל סוגי הנוער שהצטרפו אליהן. 

ההבדלים האלה החריפו עוד יותר מחמת השונות הגיאוגרפית. חבריו הרוסים של השומר הצעיר היו שותפים לרבים ממאפייניהם של חבריהם בפולין ובגליציה. אבל מכיוון שהם גדלו בעימות מתמיד עם העוצמה הסובייטית, הם לא יכלו לאמץ את העמדה הא-פוליטית או האנטי-פוליטית של התנועה הגליציאית. כמו כן מכיוון שלמדו מה טיבו של השלטון הסובייטי לא יכלו לאמץ את האידיאולוגיה הפרו-סובייטית שהיתה אחד מסימני ההיכר של הרוב בשומר הצעיר משלהי שנות העשרים ואילך. 

השוני הגיאוגרפי מסביר גם את ההבדלים בתכונות פחות מוחשיות, כגון תרבות פוליטית ודרכי פעילות חברתית בניסיון לארגן חברים חדשים לשורות התנועה. במובן זה התאימה היטב כל תנועה לאוכלוסיית היעד המסוימת שלה את שיטת הגיוס שלה, את סגנון טיעוניה ואפילו את מסגרותיה הארגוניות. כל תנועה פעלה על סמך מאפייניה המיוחדים של הקהילה היהודית המקומית ומאפיינים אלה השתקפו באורחות החיים של קיבוציהן. במידה רבה מאוד הוליד על אזור את סוגי הקיבוץ המתאים לתרבותו. 

למרות גורמים הללו, תולדות התנועות הקיבוציות בתקופת היווצרותן אינן מאוששות תיאוריות של דטרמיניזם אנתרופולוגי או כלכלי. תנועת העבודה שללה בדלנות והזדהות גלויה של תנועה קיבוצית עם מגזר כלשהו הייתה חריגה. הרכבן החברתי של רוב התנועות הקיבוציות הציג חתך רוחבי של ארצות מוצא, מעמדות ודורות וההבדלים וחילוקי הדעות לא היו דוריים, כלכליים או תרבותיים, אלא אידיאולוגיים. כל אחד מראשי הקיבוץ והאידיאולוגים שלו האמינו שהם מחזיקים במפתח לקיום היישוב והעם היהודי. והרי בלי אידיאולוגיה מושרשת היטב, לא היה הקיבוץ מסוגל להתגבר על משברי שנות העשרים והמאבק בין התנועות היה צידו השני של מטבע האמונה המשותפת. 

הנה כי כן, ההיסטוריה, הגיאוגרפיה, הסוציולוגיה והאידיאולוגיה תרמו כולן להתגבשות התנועות הקיבוציות ולהתמצקות ההבדלים ביניהן. יש לציין עוד גורם אחד: האישיות. כל תנועה הקימה לה מנהיגים, ואלה עיצבו במידה רבה את דמותה. בלא מסירותם, אמונתם וכישרונם, לא היו התנועות זוכות למידות העוצמה והגיבוש שהיו נחלתן. אבל שוב, גם כאן יש צד שני למטבע וכל אחד מהאישים האלה תרם את חלקו הן להתקדמות התנועה הקיבוצית והן לפלגנות הנמשכת בתוכה.