הח'ליפות באסלאם

דובר 'המדינה האסלאמית', אבו מוחמד אל־עדנאני, הכריז בחגיגיות ב־ 29 ביוני 2014 על חידוש הח'ליפות ועל מינויו של אבו בכר אל־בגדאדי לח'ליף. ההכרזה עוררה התלהבות בקרב רבבות מוסלמים ממדינות ערב והמערב, אשר החלו לנהור בעקבותיה אל שדות הקרב והעשייה הפוליטית־חברתית בסוריה ובעיראק ולהקדיש — במקרים רבים אף להקריב — את חייהם למען ביסוס הח'ליפות והרחבתה. תשעה עשורים לאחר שאתאתורכ ביטל את הח'ליפות בטענה שהיא מערכת אנכרוניסטית הממיטה אסונות ופגעים על המוסלמים בכלל ועל טורקיה בפרט, הוכח שלא נס ליחה. הח'ליפות — שהייתה בעיני כוחות לאומניים שפעלו במזרח התיכון בראשית המאה העשרים סמל לפיגור ולחוסר אונים של האסלאם לעומת המערב — הפכה לבשורת העתיד, בעוד מדינות הלאום הערביות — שסימלו בעבור אותם כוחות חילוניים את העתיד והיו אמורות להגשים חזון של עצמאות ומודרניזם — מצאו עצמן בעמדת מגננה.[1] להמשיך לקרוא

מודעות פרסומת

גזענות באירופה בשנות התשעים

כיום כאשר הדי הגזענות והאנטישמיות עולים באירופה צריך לזכור שאין מדובר בתופעה חדשה וכבר בשנות התשעים, וככל הנראה אפילו קודם לכן, היו קיימים סימנים אלה ונראה שאירופה לא למדה רבות מהיסטוריה הארוכה שלה ובמיוחד מקורות האירועים במהלך המחצית הראשונה של המאה העשרים. להמשיך לקרוא

ההשקפה הסונית על העלווים

בניתוח מצב העניינים בסוריה מרבים להתייחס למתחים הבין-עדתיים כאחד הגורמים להידרדרות המצב בסוריה מאז האביב הערבי. מתחים אלה היו קיימים לאורך כל שנות קיומה של סוריה כמדינה והיו בין הגורמים לניסיון של האחים המוסלמים להפיל את שלטון נבעת' בשנות השבעים והשמונים שנסתיימו בכישלון. ברצוני להביא ברשומה זו דוגמה ליחסם של הסונים למיעוט העלווי השולט בסוריה.

ד"ר עומאר פ. עבדאללה מ"החזית המוסלמית הסורית" (הסונית), שפעלה בשנות השמונים בדרכים אלימות בניסיונותיה להפיל את המשטר העלאווי, מספר בספרו, המאבק הלאומי בסוריה[1], על הבוז והזלזול המאפינים את יחס הסונים לעלווים. להלן מספר ציטוטים מדבריו:

"הנוצַיירים (עלווים) קרואים על שם אבו-שואייב מוחמד איבן נוצייר א-נומיירי, שהתרועע על פי דיווחים בחוגי שלושת האִמאמים האחרונים, המתיחסים לנביא על הדוקטרינה האמאמית השיעית … תורתו והצהרותיו של איבן נוצייר הביאו אותו לידי סכסוך עם האמאמים שדנו אותו לגנאי ולקללה, והזהירו את תומכיהם מהסכנה הגדולה שבתורתו …"

"אבן נוצייר טען לסמכות בלעדית לפרש את תורת האִמאמים. הוא הכריז על עצמו כ'באב' (שער) האמאמים וה'חוגה' (ההוכחה הגלויה) שלהם. מקורות שיעיים וסוניים כאחד מוסיפים, כי הוא דחה את הדוקטרינה האיסלאמית בדבר סופיות הנבואה, והכריז על עצמו כעל נביא-שליח."

"הנוציירים הופיעו עם כן הופיעו עם כן כנוהים אחר איבן נוצייר – מוקעים על-ידי אותם אמאמים שטענו להיות תומכיהם … לעתים הם מוחלפים עם קבוצות דומות בחלקן באנַטוליה ובכורדיסטן, אשר כמוהם מאמינים כי עַלי איבן-טאלב מקורבו, בן דודו וחתנו של הנביא, היה התגלמות אלוהית. בלבול זה הוא חלק מהסבר לכך שהנוצַיירים מכונים כיום עלאווים … הנוציירים לא היו ידועים רשמית כעלאווים עד ספטמבר 1920, כאשר כוחות הכיבוש הצרפתיים החלו להתייחס אליהם בשם זה. הנוציירים העדיפו בדרך כלל להיקרא עלאווים מאחר ששם מכובד זה לא הוכתם בסטיגמה של קשרי העבר. הדבר גם הקל עליהם להציג עצמם כענף בתוך השיעה …"

"הנוציירים מסווגים בספרים העוסקים בכפירה סונית ושיעית כעדה שיעית קיצונית (עֻלאת) … עדות קיצוניות דומות ניסו למצוא מפלט מאחורי אמאמים אחרים, אך האמאמים הוקיעו אותם תמיד ולחמו בהם ובתומכיהם. בקיצוניותם הם דומים לבַהאים, הבַאבים, הבֶקטאשים, הקאדייאנים וקבוצות דומות שצמחו בקהילה המוסלמית. ניתן להוסיף שכמו הבהאים באירן והקאדיאינם בפקיסטן, הנוציירים מילאו תפקיד דומה של השתעבדות לאינטרסים אימפריליסטים. כפי שיתבהר מאוחר יותר, זהו תפקיד הנוציירים בסוריה כיום. בעבר הם מילאו תפקידים דומים של שיתוף פעולה מלא לטובת הצלבנים, הטאטרים כנגד האוכלוסיה המוסלמית באזור …"


[1] מצוטט בזרקור למזרח התיכון, דו"ח מס 35, כרך 12, 1 באוגוסט 1984.

גורמי השקיעה של האסלאם הקלאסי

בתחילת המאה השש-עשרה, פחות או יותר, נסתיימו תולדות האסלאם הקלאסי. במאות השנים שעברו מאז נשארו רוב עמי האסלאם בשפל המדרגה ומיעוטם סיגלו לעצמם דפוסי חיים שהיו שונים עד מאוד מדפוסי החיים של עמי האסלאם הקלאסי. אך לפי קלוד כאהן בספרו האסלאם: מלידתו עד תחילת האימפריה העת'מאנית, יש לזכור שלפני שקיעתה היתה תרבות זו אחד מהישגיה היפים של האנושות, ושלב חשוב בתולדות תרבות העולם. השאלה היא: מדוע שקע ואבד? להמשיך לקרוא

הקוראן כמקור לידיעת האסלאם

פעמים רבות שמעתי את המשפט לפיו אם תרצה להבין את האסלאם כל מה שעליך לעשות זה לקרוא את הקוראן. בדרך כלל הוסיף אותו אחד מספר ציטוטים מהקוראן על מנת לתמוך בעמדתו בנוגע לאסלאם. בתגובה לדברים אלה ברצוני להביא כלשונם את דבריו של יצחק יהודה גולדציהר, מי שספרו הרצאות על האסלאם נחשב מורה דך לכל העוסקים בחקר האסלאם[1]:

תהא זו שגיאה חמורה, אם, בבואנו להגדיר הגדרה מקיפה את אופיו של האיסלאם, נסתמך בעיקר על הקוראן, ולא כל שכן נייסד את משפטנו על האיסלאם אך ורק על אותו ספר קדוש של העדה המוחמדית. אין הוא הולם אלא, לכל היותר, את שתי עשרות השנים הראשונות במהלך התפתחותו של האיסלאם. במשך כל ההיסטוריה של האסלאם עומד הקוראן בחזקת ספר היסוד למאמינים בדת מוחמד, המייחסים לו אופי אלוהי ומעריצים אותו הערצה כזו, שלא זכתה לכך כמעט שום יצירה אחרת בספרות העולם. ואם גם מובן וברור, כי בשלבי ההתפתחות שלאחר מכן היו חוזרים תמיד אליו והיו שוקלים את מפעלי כל הזמנים בפלס דבריו, ואף היו מדמים כי הללו נתונים בהתאמה גמורה עמו, ועל כל פנים מתאמצים להשיג התאמה זו – הרי אין להעלים עין מכך שאין הוא מספיק כל עיקר להבנת האסלאם ההיסטורי. והרי כבר מוחמד עצמו נדחף – על ידי התפתחות רוחו הוא הפנימית ועל ידי הגיבושים שעוד זכה לראותם בחייו – לחרוג מעבר לכמה נבואות שבישר בקוראן, וסיבה לכך שימשו, כמובן, גילויי אלוה חדשים יותר; וכך ראה צורך להודות, כי לפי גזירה מן השמים עליו לבטל את שנתגלה לא קודם לכן כדיבור מפי אל. ומה יזדמן עוד מלפנינו במרוצת הזמן, כשחרג האיסלאם מן המסגרת הצרה של הערבים והתעתד ליהפך למעצמה בינלאומית!

לא נוכל להבין את האיסלאם בלא הקוראן, אבל הקוראן בלבד לא יהא מספיק כל עיקר כדי לרדת לסוף הבנתו של האיסלאם במהלכו ההיסטורי.


[1] מדובר בתרגום הספר לעברית של י.י. ריבלין שיצא בהוצאת מוסד ביאליק בעריכתו המדעית של מאיר פלסנר. על גולדציהר חייו ופועלו ראה אחרית דבר מאת המהדיר.

אסלאם ומערב בין עימות להשלמה

ב-2002 פרסם מרכז משה דיין קובץ מאמרים שדן בסוגיית היחסים שבין אסלאם ומערב במזרח התיכון לאור אירועי ה-11 בספטמבר 2001. את הקובץ פתח מאמרו של ברנרד לואיס שתיאר את שורשיה ההיסטוריים של תפישת האסלאם את המערב. האסלאם חילק את העולם בין דאר אל-אסלאם, בו היה שלטון מוסלמי וחל המשפט המוסלמי, לבין דאר אל-חרב, שאר העולם שנשלט על ידי כופרים. התפישה הדיכוטומית הזאת ליוותה את מגעיו של העולם המוסלמי עם המערב לאורך ההיסטוריה ושיקפה לא רק מאבק על השליטה בעולם אלא על העליונות הרוחנית, התרבותית-דתית בו. העת החדשה נשאה בחובה תהליכי מודרניזציה והתמערבות, שטשטשו את הדיכוטומיה הזאת, אך הם גם הצמיחו תנועות פונדמנטליסטיות שהתנגדו להם ופתחו במאבק נגד מתמערבים מבית, שייבאו את דרכיהם של הכופרים וכפו אותן על המוסלמים, ונגד המערב ממנו יובאו דרכים אלה. להמשיך לקרוא

מובנים רבים לאסלאם

האסלאם נתפס בעולם המערבי כדבר מונוליתי ואפילו חד מימדי. אולם תמונה זו מורכבת הרבה יותר ממה שמופיע באמצעי התקשורת המערביים. התייחסות מעניינת לדבר מביא ברנרד לואיס בספרו היהודים בעולם האסלאם. הוא מציין, שמקובל להשתמש במלה אסלאם במובנים רבים ושונים. קודם כל היא מציינת את מה שהמוסלמים רואים כהתגלות סופית, שאותה העניק אלוהים לנביא מחמד, הכלולה בספר הקודש, הקראן. זהו מה שאפשר לכנות האסלאם המקורי, אוסף של עיקרי אמונה ומצוות, שהוא הבסיס וגם נקודת המוצא של הדת הידועה בשם זה.

אולם, לטענתו, המילה אסלאם, בדומה למילה נצרות, משמשת גם במובן שני ורחב יותר – בכדי לציין את ההתפתחות ההיסטורית של אותה דת לאחר מות מייסדה. במובן זה המונח אסלאם כולל בתוכו תיאולוגיה ומיסטיקה, תפילה ופולחן, חוק ותורת המדינה, וכן את מכלול הדברים שמוסלמים לאין ספור חשבו, אמרו ופעלו בשמה של דתם. האסלאם במובן זה עשוי להיות שונה מן האסלאם של כמו, לדוגמה, שהנצרות של הקיסר קונסטנטין וההגמונים שונה מן הנצרות של ישו – או, בדומה לכך, כפי שיהדות התלמוד שונה מזו של התורה, או היהדות של ימינו שונה מזו של התלמוד.

ואולם, הוא מסייג זאת וטוען שההבדל היה כנראה פחות קיצוני באסלאם מאשר ביהדות או בנצרות. זאת בשל הניסיון השונה לגמרי שנתנסו בו מייסדי שלוש הדתות. בעוד משה מת לפני הכניסה לארץ המובטחת וישו מת על הצלב, זכה מחמד לעוצמה ולא במות קדושים. במשך חייו הוא היה לראש מדינה שפקד על צבאות, גבה מסים, עשה משפט צדק וחוקק חוקים. השילוב בין אמונה לכוח, דת וסמכות שלטונית אפיין לפיכך את האסלאם לאורך מרבית ההיסטוריה שלו. אך גם כך, דברים רבים התרחשו אחרי מות הנביא, והאסלאם באימפריה של הח'ליפים, בדומה לנצרות בקיסרויות של רומא ויורשיה, התפתח למשהו מורכב ונרחב לאין שיעור מן התורה המקורית.

לבסוף, קיים מובן שלישי, שבו המונח אסלאם הוא המקבילה לא של הנצרות אלא של העולם הנוצרי. במובן זה, המונח מציין לא רק דת אלא תרבות שלמה, כולל דברים רבים שעל-פי דרך המיון של העולם המערבי אינם משתייכים לתחום הדתי כלל ועיקר. המונח אומנות אסלאמית, לדוגמה, מציין למעשה כל סוג של אומנות שנוצרה בתחום העולם המוסלמי והמצטיינת בקווי אופי מסוימים ולא רק דתיים. המונח אומנות נוצרית מוגבל לאומנות של תשמישי קדושה ולאומנות כנסייתית, ולא יעלה על דעתו של איש  להכליל בה אומנות שיוצריה הם נוצרים, ועוד פחות מכך לא נוצרים, החיים בתוך העולם הנוצרי.