תקופת הרגיעה ביחסי ישראל סוריה

לפי אריה שלו, בספרו שיתוף פעולה בצל עימות, למן החתימה על הסכם שביתת הנשק (יולי 1949) ועד למאבק סביב עבודות ייבוש החולה (מרס-מאי 1951), היו יחסי שביתת הנשק בין סוריה לישראל תקינים. באזור המפורז התקיים אמנם מאבק, אולם הוא לא לווה בהתערבות צבאית, ושני הצדדים נמנעו מתקריות אש ונהגו באיפוק ובזהירות יחסית. לדעתו, תרמו לכך המשברים הפנימיים שהתחוללו בשתי המדינות. יד הפרגמטיות היתה על העליונה, ושני הצדדים נמנעו, ככל האפשר, מעצירת החרפה. ניגודי האינטרסים שהיו קיימים, בעיקר באשר לאזור המפורז, לא גרמו להתמוטטות הדיונים. הריסון העצמי ומידת האיפוק שעל שני הצדדים נהגו בתקופת השנה וחצי הראשונות לפעילות הוועדה המעורבת, מנעו מאבק אלים כאמצעי לפתרון הבעיות שהיו שנויות במחלוקת. להמשיך לקרוא

העימות סביב ייבוש החולה

לפי אריה שלו, בספרו שיתוף פעולה בצל עימות, העימות בין סוריה לישראל שהתרחש בחודשי מרס-מאי 1951 פרץ לאחר רגיעה של שנה וחצי ביחסים בין המדינות. במהלך התקופה הראשונה היה ניסיון של שני הצדדים להציג עמדות מתונות ורצון כן לפתור בעיות ולהימנע מעימות. ישראל השלימה עם ערפול ואף עם השעיית שאלת הריבונות באזור המפורז; עם העובדה כי ליושב הראש יש סמכות פיקוח כללית באזור; עם תלונות של סוריה בעניינים אזרחיים באזור המפורז שהוגשו לדיון בוועדת שביתת הנשק, על אף שלפי תפיסתה, לא היו לסוריה כל זכויות בשטח. סוריה מצידה, הסתפקה במעמד שהשיגה בוועדה בנוגע לאזור המפורז, ובמניעת השפעתה של ישראל על האוכלוסייה הערבית באזור. במהלך תקופה זו גבר המתח ביו מצרים וירדן לבין ישראל, בעוד שהגבול הסורי נותר שקט. להמשיך לקרוא

תל-מוטילה

אחת מתקריות האש החמורות ביותר בגבול הישראלי-סורי בשנות החמישים הייתה התקרית בתל-מוטילה. להלן תיאור התקרית כפי  שמובא בספרו של בני מוריס מלחמות הגבול של ישראל:

ב-2 במאי 1951 חדר כוח סורי, שמנה כ-30 בלתי סדירים ובדואים מזויינים על עדריהם מן המפורז לתל אל-מוטילה ומורדותיו. מחלקה של צה"ל נשלחה לשם "במגמה לתפוס עדר או לגרשו, כדי להבטיח את ריבונות ישראל על שטחיה". בהגיע המחלקה לתל פתחו עליה הסורים באש. הכוח נסוג והשאיר בשטח ארבעה הרוגים. אותו ערב הכניס פיקוד צפון לשטח פלוגה עם סיוע מרגמות וזו, אחרי הפגזה קצרה, השתלטה על התל והתבססה בו. הכוח הסורי נסוג ותפס עמדות כ-900 מטר מדרום לתל, במוצב שכונה מאז "הדמות", שהשתרע רובו ב"מפורז".

ב-3 במאי השתלט כוח צה"ל על מוצב "השפך", שמדרום למוצב "הדמות", אך כשל בנסותו לכבוש את "הדמות". אותו יום ולמחרתו ניסו הסורים שוב ושוב, בסיוע מרגמות 81 מ"מ, לכבוש את תל אל-מוטילה אך העלו חרס. התקפה מחודשת של יחידות מחטיבת גולני בנסיון להשתלט בבוקר 5 במאי על מוצב "הדמות" כשלה גם היא.

רק ב-6 בחודש עלה בידי יחידות גולני – מהגדודים 13 ו-12 ומבית ספר למ"כים של החטיבה – לכבוש את מוצב "הדמות" אחרי ריכוך ארטילרי רב לקראת עלות השחר ושלוש הסתערויות נפל בשעות הבוקר. "האויב התנגד בעקשנות", לדברי צה"ל, וחיילי גולני נהדפו שוב ושוב. ההכרעה הושגה רק לאחר שרביעיית מטוסי חיל האויר ביצעו התקפות דמה על הסורים, שישבו ב"פטמת" המוצב ולאחר שאחד המטוסים, ככל הנראה עקב אי-הבנה, ריסס במקלעיו את הסורים. יעפי המטוסים מוטטו את הסורים והם החלו לסגת מזרחה. "דבר זה עודד את אנשינו, ששכבו בשטח מדוכאים ומוכים" והם קמו על רגליהם והסתערו ברביעית, הפעם בהצלחה. מוצב "הדמות" נפל בידי צה"ל. בחמשת ימי הלחימה נהרגו כ-40 מחיילי צה"ל, 29 מהם בקרב האחרון על מוצב "הדמות".

אזור מפורז

כינוי לשטח שאסור להציב בו כוחות צבא ונשק לא משטרתי. האזור המפורז הראשון בתולדות מדינת ישראל נקבע בהסכם בין המפקדים הצבאיים של צה"ל והלגיון הערבי (העבר ירדני) בירושלים, וכלל את שטחי בית החולים הדסה והאוניברסיטה העברית על הר הצופים, וכן את מתחם אוגוסטה ויקטוריה והכפר עיסאוויה. כל התחום הזה הושם בפיקוחם של משקיפי או"ם ובחלקו הישראלי הותרה הצבה של 85 שוטרים ו-35 אנשי סגל אזרחי. כן נקבע שסביב האזור המפורז הזה יהיה שטח הפקר. במרוצת הזמן הפרו שני הצדדים בצנעה את ההסכם והחדירו לשטח כוחות צבא חמושים מעבר למותר.

בהסכם שביתת הנשק בין ישראל ומצרים נקבע אזור מפורז בניצנה. חדירת כוחות מצריים לאזור מפורז זה הביאה לפעולת התגמול הר געש ב-2 בנובמבר 1955. בהסכם שביתת הנשק עם סוריה נקבע שכל שטח החוצץ בין קווי שביתת הנשק וקו הגבול הבינלאומי ייחשב כאזור מפורז ויימצא בפיקוח או"ם, עד לקביעת ההסדר הטריטוריאלי בין שני הצדדים. בהתאם לכך נקבעו אזורים מפורזים בקרבת נחל שניר, במזרח הכינרת והחולה, באזור משמר הירדן, בתל עזזיאת, באל-חמה וברצועה צרה לאורח הירדן. אזורים אלה נהפכו במהרה לסלע מחלוקת בין סוריה וישראל ונקשרו בתקריות אש ובפעולות תגמול.

כל האזורים המפורזים דלעיל בטלו במלחמת ששת הימים. לאחריה הועלו תביעות לפירוז כל שטח שישראל תיסוג ממנו. בחוזה השלום ישראל מצרים, מ-1979, נקבע כי אזור C בחצי האי סיני, ממערב לגבול הבינלאומי, יהיה מפורז ויוצבו בו רק כוחות של או"ם ושל המשטרה המצרית.