גורמים למעבר של חכמי המזרח התיכון מפתיחות להסתגרות

לפי ירון הראל במאמרו "מפתיחות להסתגרות: מניעי התמורה ביחסה של האליטה התורנית המזרח תיכונית לערכי המודרנה" אחד הגורמים היה התנהגותם של שליחיה החינוכיים של חברת כי"ח. בשנים הראשונות לפעילותם עדיין הקפידו שליחים אלו בדרך כלל על כיבוד אורח חייהם המסורתי של יהודי המזרח התיכון והשתדלו שלא לפגוע ברגשותיהם. כל זאת במטרה להקל את קבלתה והשתלבותה של כי"ח בחיי הקהילה על כל מערכותיה. אולם ככל שחשו שליחים אלו כי מעמדם מתחזק וכי מעגל תומכיהם בקהילה הולך וגדל, ועוד יותר לאחר השתלטותן הפיזית של מעצמות אירופה על אזורים שונים במזרח התיכון, היו לא מעטים אשר לא חששו לצאת בגלוי נגד המסורת וההנהגה הרבנית, ולקרוא בפומבי להחרבת הסדרים הישנים והשתת החברה היהודית החדשה על סדרים מודרניים מתוקנים.

לשינוי בגישתם ובהתנהגותם של שליחי כי"ח נלווה גם שינוי בהדגשים בתכניות הלימודית. אחד התנאים הבסיסיים של חכמי המזרח התיכון להסכמתם לשילוב לימודי החול בלימודי הקודש, היה הפיקוח ההדוק ובשמירה על מעמדם הבכיר של לימודי הקודש, היה הפיקוח ההדוק והשמירה על מעמדם הבכיר של לימודי הקודש. בתחילה הסכימה כי"ח לתנאים אלו ואף הפקידה את לימודי הקודש בידי תלמידי חכמים מקומיים. דה עקא, התוצאה היתה שדווקא מקצועות אלו ערכם ירד בעיני התלמידים. המורים תלמידי החכמים היו חסרים כל שיטת הכשרה פדגוגית מינימאלית, בעוד שהמורים למקצועות החול היו צעירים משכילים בעלי חינוך והופעה מערביים. מקצועות הקודש נחשבו מקצועות האתמול, בעוד שלימודי החול נתפשו כמקצועות המחר. חוסר בקיאותם של המורים תלמידי החכמים במדעים, בספרות ובשפות זרות הוליד יחס מזלזל כלפיהם וכלפי המקצועות שאותם לימדו.

על אחת כמה וכמה גברה תחושה זו כאשר החלה כי"ח חודרת גם אל תלמודי התורה המסורתיים ומבקשת לערוך בהם רפורמות מודרניות. תופעות אלו עוררו את ההתנגדות הרבנית, בעיקר של תלמידי החכמים ששימשו בהוראה במוסדות כי"ח ובתלמודי התורה, אשר מצאו עצמם בעמדה נחותה. מצב זה הביא אותם לדבוק במסגרת החיים המסורתית ולהתנגד לכל שינוי.

על הגורמים הסובייקטיביים הללו, שהביאו לשינוי הגישה למסגרות המקנות את לימודי החול, נוסף עוד גורם בעל משקל והוא שינוי הריאליה במזרח התיכון. החדירה וההשתלטות התרבותית של המערב על חיי הרוח של האליטות והמעמד הבורגני במזרח התיכון והשתטותן הלכה למעשה של צרפת על צפון אפריקה, סוריה ולבנון ושל אנגליה על מצרים, ארץ ישראל ועיראק, הביאו לשינוי באורחות היום יום. המפגש עם השפעות המערביות הפך להיות תכוף וזמין. פעילותן האנטי-דתית הנזכרת של אנשי כי"ח גובתה עתה בהתחזקות כוחם של האלמנטים הרפורמיסטיים בקהילות, ברובם בוגרי בתי הספר של כי"ח. בגעתם של מהגרים יהודים מאירופה לקהילות לבנטיניות כגון אלג'יר, בירות ואלכסנדריה בעקבות ההשתלטות הקולוניאליסטית הצרפתית והבריטית, המריצה את חדירת רוחות המערב. באופן שכזה נתחדדו הניגודים שבין אלו שנוהרים אחרי התמערבות מוחלטת לבין האלמנים השמרניים המקומיים, שצעדו בצעדים מהססים ואיטיים יותר לעבר הקדמה.

לשינוי הריאליה ביישוב היהודי בירושלים בשלהי המאה ה-19 ובראשית המאה ה-20 היה פן נוסף ובעל השפעה רבה על המפנה ביחסם של חכמי הספרדים ועדות המזרח להשכלה. ההתכנסות המשותפת בירושלים חשפה את חכמי המזרח התיכון לתופעות שלא היו קיימות כנראה בקהילות מוצאן. למרות שירושלים יושבת במרכזו של המזרח התיכון, המציאות הדתית החברתית היהודית שהחלה מתהווה בה לאחר העלייה הראשונה, כבר לא היתה מזרח תיכונית מובהקת. בארץ ישראל, שבה התפתח עתה היישוב החדש, נחשפו עתה חכמי המזרח התיכון, ובכלל זה הרבנים הספרדים אנשי ירושלים מדורות, למציאות אירופית. כאן הם ראו לראשונה כי גם בארץ הקודש השילוב של השכלה, אמנציפציה וציונות חילונית הרצליאנית פונה לקראת פריקת עול תורה ומצוות לקראת השתתתו של הבית הלאומי היהודי על עיקרים ועקרונות אשר נגדו את תפישת עולמם. לראשונה נוצרה הכרה ביסוד החילוני הפרוגמטיבי של היישוב החדש והכרה זו היתה אחד המניעים העיקריים לנסיגתם של חכמי המזרח התיכון מתמיכתם בהשכלה ובערכים הנלווים לה. כלומר, המודעות לקיומו של עימות אידיאולוגי פנימי בחברה היהודית חיזקה את התגובה השמרנית המסתגרת ובכך דומה תגובתם להפליא לתגובת רבני אירופה לפניהם.

בעקבות התרחבותו של היישוב החדש החילוני נחלש כוחה של ההיררכיה הרבנית ונוצר חוסר אבחנה סביב מידת ההשפעה של כל מרכיב מן התנועות והתהליכים הנזכרים על נטישת דרך התורה והמצוות ועלייה על דרך הכפירה. השבר שאירע מול עיניהם הפך את חכמי המזרח התיכון נוחים יותר להשפעה האשכנזית-חרדית, התולה את האשם בראש ובראשונה בהשכלה. אמנם בראשית המפגש ובהתמודדות הראשונה בשאלת ייסודו של בית הספר למל בירושלים לא עשו אזהרות האשכנזים רושם על הספרדים. אולם היתה זו ראשיתה של ההשפעה האשכנזית, שהלכה וגברה ככל שגדל היישוב האשכנזי בירושלים וככל שגדל משקלם הסגולי של הרבנים וגדלה השפעתם על היישוב כולו. הללו יכלו עתה לטעון באוזני הספרדים, כי הנה מה שקורה באירופה עומד לקרות גם בישראל, שאליה נשאו את עיניהם ואליה עלו בכדי לקיים את ההלכה בשלמותה. מבחינתם, ההוכחה הטובה ביותר לטענתם על הזיקה הישירה שבין ההשכלה לנטישת המסורת היתה ריבוי מספרם של הצעירים שפרקו עול תורה ומצוות. במצב שכזה לא נותרה לרבים מחכמי המזרח התיכון הברירה אלא לחבור לעמדתם העקרונית של הרבנים האשכנזים.

הצטמצמותם של חכמים ספרדים ורבנים חרדים אשכנזים למקום יישוב אחד ולחיים בתוך מציאות חברתית אחידה צמצמה בהכרח גם את הפלורליזם בשאלות הנוגעות לתמורות שהביאה המודרניזציה. באופן שכזה החל תהליך ה"התאשכנזות" של חכמי הספרדים. אחד התחומים שבהם צומצם הפלורליזם היה תחום החינוך. החכמים הספרדים שפעלו תחת השפעה אשכנזית חזקה החלו פוסלים אף הם את לימוד הלשונות בכל תנאי.

חינוך בחברה מסורתית לעומת מודרנית

יעקב כץ בספרו לאומיות יהודית: מסות ומחקרים, מציע את ההבדלים בען החינוך בחברה המסורתית לעומת החינוך בחברה המודרנית. לטענתו, החינוך המסורתי בעדות מסורתיות יש לו רק תפקיד אחד: להעביר את הערכים המסורתיים מדור לדור. בזה אפשר לראות על הצד הטוב ביותר את ההבדל העצום שבין החברה המודרנית לבין החברה המסורתית. בחברה מודרנית החינוך רוצה להקנות לילד את כול אותן הידיעות שיכשירו אותו לעמוד בחיי המעשה, שיכשירו אותו לפתח את כוחותיו הפנימיים ולמצוא את המיזוג האידיאלי בין אושרו האישי ובין התועלת שהוא עשוי להביא לחברה כולה.

החברה המסורתית אינה מכירה הגדרה כזאת. בשבילה, החינוך המוסדי יש לו רק תפקיד אחד: להקנות לילד ידיעות מתחום היהדות. כל יתר הדברים שהם בגדר הכנה לפרנסה, הכשרה לחיי המעשה, נמסרים לסוכנויות אחרות. החדר, שיש לו הקבלות בכל החברות המסורתיות שלנו, מעולם לא היה מוסד שהכשיר הכשרה טכנית או מעשית.

נכון אמנם, שגם בחברה המסורתית הודו שלשם פרנסה צריך אדם להכשיר עצמו למלאכה, או למסחר או למשהו שייתן לו קיום. הם לא טענו שאסור לתת לילדים ללמוד את המלאכה אצל בעלי מלאכה, ובייחוד באותן החברות שעיקר פרנסתן היתה מבוססת על המלאכה. ובדומה לכך לא התנגדו שהאדם ילמד לעצמו "לימודים מועילים" – לשונות או חשבון ושאר מקצועות של השכלה כללית.

אבל בעיקרו של דבר, המוסדות המסורתיים היו נושאים רק בעול הקניית הערכים והם סירבו לקלוט ולהקנות את היסודות המעשיים. המוסדות המסורתיים המובהקים – תלמודי תורה וישיבות – לא מתנגדים ללימודים מעשיים, להשכלה כללית, אלא שהם רוצים להישמר נקיים מכך. תפקיד זה הם מטילים על אחרים. ואם עושים זאת – עושים כאילו כפאם שד, ומקצים לכך פינה נידחת מתוך פשרה.

הסכם העברה

הסכם העברה נחתם בין משרד הכלכלה הגרמני לבין הסוכנות היהודית לארץ ישראל. על פי הסכם זה נפתחו לכל מהגר שני חשבונות – אחד בברלין ואחד בתל-אביב. המהגר לארץ ישראל יכול היה להפקיד סכום כסף עד גובה מסוים בחשבון בברלין ותמורתו היה מקבל מהחשבון בתל-אביב את שווה הערך בלירות ארצישראליות לאחר עלייתו ארצה. הכספים בחשבון התל-אביבי באו ממכירת תוצרת גרמנית בארץ ישראל. בגרמניה גופא שולם ליצרנים שסחורתם נקנתה בארץ ישראל מתוך כספי החשבון בברלין.

הסכם זה העניק יתרונות ברורים לגרמניה: ניתן עידוד לתעשייה הגרמנית ונמנעה הוצאת מטבע. היתרון ליהודי הגרמני היה,שבדרך זאת נתאפשר לו להוציא מגרמניה סכום כסף הרבה יותר גדול משניתן להוציא בהגירה לארץ אחרת. היישוב בארץ ישראל הרוויח עלייה, משום המעמד המועדף שנקנה בדרך זו.

הסכם זה פעל עד פרץ מלחמת העולם השנייה, והפך את ארץ ישראל לאחד מיעדי ההגירה המושכים ביותר ליוצאים מגרמניה. ואולם, ההסכם נשאר בגדר עידוד, וכמובן לא חייב שום יהודי גרמני לצאת את המדינה.

עלילת דמשק

לפי ספרו של ברנרד לואיס היהודים בעולם האסלאם החלה הפרשה כאשר ב-5 בפברואר 1840 נעלם לפתע האב טומאסו, נזיר קאפוצ'יני בעל לאומיות סיציליאנית, יחד עם משרתו. ספר יהודי נאשם ברצח, ואחרי עינויים היה מוכן להודות במעשה. אחיו הנזירים של אותו טומאסו, בעידודו ובהסתתו של קונסול צרפת, רטי-מנטון (Ratti-Menton), הכריזו שהוא נרצח על-ידי היהודים למטרות פולחן. בעקבות הפצרות הקונסול אסר המושל, שריף פאשה, מספר נכבדים יהודים ורבים עונו. אחד מראשי הקהילה, יוסף לניאדו, נפטר בשעת החקירה; אחר, משה אבולעפיה, הציל עצמו על-ידי התאסלמות. הוא וכמה אחרים הודו תחת העינויים בכל מה שמאשימיהם ביקשו לשמוע. בכדי להצדיק ולקדם את מעשיו את מעשיו בדמשק נשען הקונסול הצרפתי על מסע עיתונות ער שנערך בצרפת נגד היהודים בדמשק ונגד היהודים בכלל. באותה העת שלט בדמשק מחמד עלי פאשה, המושל העת'מאני במצרים, שהצליח להפוך את מצרים יחד עם סוריה לנסיכות עצמאית למחצה, בשליטה עת'מאנית נומינלית בלבד. הוא נתמך במדיניותו על-ידי צרפת, ואילו בריטניה ומעצמות אירופה אחרות התנגדו לו.

השיקולים האלה, שהיו חלק מן התחרות בן המעצמות על השפעה מדינית, יכולים להסיר מדוע נתקבלו תשובות בלתי מספקות לפניותיהם של ראשי היהדות הצרפתית אל ממשלת צרפת, ואילו פניות דומות בבריטניה זכו לתגובה שונה לגמרי. ב-22 ביוני הודיע לורד פלמרסטון, שר החוץ הבריטי, לבית הנבחרים, שהוא הזהיר את עלי פאשה בפני התוצאות שעשויות להיות באירופה "ליחס הברברי" אל יהודי דמשק. ב-3 ביולי התקיימה אספה במנשון האוז (Mansion House), מעונו הרשמי של ראש העיר לונדון, ובה הוקיעו חברי פרלמנט וראשי כנסייה את העובדה, שהעלילה הביניימית הזאת הוקמה לתחייה ואת עינוייהם ורציחתם של חפים מפשע בשם אותה עלילה. ממשלות מערביות אחרות, ביניהן גם ארצות הברית, דיברו ופעלו מתוך תמיכה בעמדה הבריטית. בכינוס נכבדים יהודים בלונדון, בהשתתפו המדינאי הצרפתי היהודי כרמייה, הוחלט לשגר משלחת למזרח התיכון. המשלחת כללה את כרמייה עצמו, את בן ארצו המזרחן סלומון מונק ואת היהודי האנגלי סר מוזס מונטיפיורי.

למרות המכשולים שהציבו הנציגים הצרפתים בקהיר ובדמשק בדרכה של המשלחת, היא הצליחה להשיג את מטרתה, בתמיכה דיפלומטית ניכרת. ב-6 בספטמבר, בתשובה לאיגרת מתשעים קונסולים אירופיים, שיגר מחמד עלי פאשה הוראות לדמשק לשחרר את האסירים היהודים שנותרו בחיים. זמן קצר לאחר מכן הוא נאלץ לוותר על דמשק ושאר חלקי סוריה-ארץ ישראל, שהוחזרו לשליטה עת'מאנית מלאה. בדרכם חזרה לאירופה התקבלו חברי המשלחת אצל הסלטאן העת'מאני. על-פי בקשתם הוא פרסם פרמאן המגנה את האשמות ברצח למטרות פולחן כהוצאת דיבה חסרת, יסוד, המאשר מחדש את כוונת השלטונות העת'מאנים להגן על חיי היהודים ורכושם.

התנועה הלאומית היהודית: ניתוח סוציולוגי

יעקב כ"ץ במאמרו מנתח את התפתחותה של התנועה הלאומית היהודית ניתוח סוציולוגי. הוא מציין שלקראת סוף המאה ה-18 לא היה איש שהטיל ספק בכך שהיהודים הם יחידה אתנית, הנבדלת מן התושבים המקומיים בכל מקום שהקימו להם קהילה. הוא הדין באחדותם של הקהילות היהודיות על פני כל העולם. לדעתו של כ"ץ, מבחינת התודעה הלאומית אפשר לטעון שעל סף התקופה המודרנית היו היהודים מוכנים לקראת תנועה לאומית יותר מכל קבוצה אתנית אחרת באירופה. אולם אף על פי שהקדימו היהודים את העמים האחרים באפשרויות הפוטנציאליות שלהם לקיומה של לאומיות מודרנית, פיגרה התנועה הלאומית היהודית אחרי רוב עמי אירופה. להמשיך לקרוא

אדולף אייכמן

אדולף אייכמן נולד בסולינגן שבגרמניה בשנת 1906, כבן בכור לפקיד. המשפחה העתיקה מגוריה ללינץ שבצפון אוסטריה שהיה אדולף בן שמונה, ושם התחנך. בשנים 1933-1928 עבד כסוכן נוסע.

ב-1932 הצטרף אייכמן למפלגה הנאצית באוסטריה, בסיוע ידידו ארנסט קאלטברונר. אייכמן הצטרף לס"ס, עבר לגרמניה, והוכשר באחד ממחנות הס"ס. ב-1934 שירת במשך תקופה מה במחנה ריכוז דכאו. בסוף 1934 התנדב לס"ד, וב-1935 החל עבודתו במחלקה היהודית. תחילה הועסק בענייני מודיעין. במסגרת המטלות שהוטלו עליו נשלח לסיור במזרח התיכון, ובכלל זה בארץ ישראל, ואחרי כן מסר דו"ח מפורט על הסיור. הוא למד להכיר את העולם היהודי על ארגוניו, ואף ידיעת מה ביידיש ובעברית. מ-1938 התמחה בהכרת הציונות ובהגירה.