הדימוי הגרעיני של ישראל בעיני הערבים

לרגל 48 שנה למלחמת ששת הימים פרסם ארכיון צה"ל ומערכת הביטחון שורה של מסמכים וביניהם פרוטוקולים של ישיבה משותפת לועדת השרים המורחבת לענייני ביטחון ביחד עם פורום המטה  הכללי של צה"ל שנערכה ב-2 ביוני 1967. לפי הכתוב בעיתונים מדובר בשורה של גילויים מרעישים המוסיפים לנו מידע שלא ידענו קודם לכן. אך לפחות בנוגע לישיבה המדוברת אין מדובר בגילוי חדש. כבר בשנת 2004 צוטטו חלקים מישיבה זו בספרו של עמי גלוסקא אשכול תן פקודה: צה"ל וממשלת ישראל בדרך למלחמת ששת הימים, 1967-1963.[1] במאמר זה אתייחס לסוגיה נוספת שהובלטה בפרסומים בעיתונות (וכמובן נזכרה כבר קודם לכן בספרו של גלוסקא ובספרים אחרים) והיא סוגיית הכור הגרעיני בדימונה. להמשיך לקרוא

מודעות פרסומת

הגורמים העיקריים לרכישת יכולת גרעינית

אחת השואלות העולות בתחום המחקר בנושא הנשק הגרעיני היא לגבי הגורמים לרכישת יכולת גרעינית על ידי מדינות. לפי שטיינברג, בספרו אסטרטגיה של נשק לא קונוונציונאלי, ישנם שלושה גורמים עיקריים המעודדים מדינות לרכוש יכולת גרעינית. ראשית, יכול גרעינית היא כיום אחת מאמות המידה להגדרת מדינה כמעצמה. מדינה השואפת לסטטוס היוקרתי של מעצמה, ואפילו במושגים אזוריים בלבד, תנסה אפוא לרכוש לעצמה יכול גרעינית.

שנית, מדינה יכולה להיות מעוניינת ביכולת גרעינית כמענה לאיום צבאי מוחשי של שכנותיה. למשל, במקרים שבהם אינה יכולה להגיב לאיום קונוונציונאלי באמצעים קונוונציונאליים, או שהיא מעוניינת להימנע מקונפליקט פוטנציאלי. אם מדינה אחת רוכשת נשק גרעיני, במיוחד אם אינה ניצבת מול איום צבאי, תרכוש גם שכנתה יריבתה נשק גרעיני. כך לדוגמא, את שתי מדינות מתחרות על מעמד המעצמה הראשונה באזור, ואחת מהן תרכוש יכולת גרעינית, קרוב לוודאי שגם השנייה תעשה זאת. מבחינה זו יש לתהליך התפוצה הגרעינית האזורית תאוצה משל עצמו.

שלישית, מדינה עשויה רכוש לעצמה יכולת גרעינית גם מתוך שיקולים פוליטיים פנימיים. יכולת גרעינית היא מקור גאווה לאומית ונתפסת בבחינת הישג לאומי; מנהיגים המעוניינים להאדיר את שמם ולהבטיח את עתידם הפוליטי, יפעלו אפוא למען רכישת יכולת גרעינית.

קנת' וולץ מרחיב בספרו שלום יציבות ונשק גרעיני, ונותן שבע סיבות עיקריות לכך שמדינות מעוניינות בנשק גרעיני:

  • מעצמות על תמיד חותרות לאיזון חימוש עם מעצמות על אחרות, בדרך כלל על ידי חיקוי נשק חדש שהוכנס. העובד שברה"מ פיתחה פצצות אטום ומימן לא הפתיעה כשלעצמה. ההפתעה הייתה שעשתה זאת אף-על-פי שחשבנו (קרי האמריקנים, י.ר.) כי תכנית ברוך-לילינטייל תשכנעה שלא לעשות כן.
  • מדינה עשויה לרצות בנשק גרעיני מחשש, שהמעצה הגדולה בעלת בריתה לא תשיב מכת נגד אם מעצמה גדולה או אחרת תתקוף אותה. כאשר בריטניה הפכה למעצמה גרעינית, היא ראתה עצמה כמעצמת על, אך הסיבות להחלטתה לכונן כוח גרעיני היו נעוצות בספקותיה בדבר נכונותה של ארה"ב להנחית מכת נגד בתגובה להתקפה של ברה"מ על אירופה, ומרצונה של בריטניה, לאור Tת, להפעיל מידה של שליטה על המדיניות הגרעינית שלנו. ברגע שברה"מ הייתה מסוגלת להנחית מכה גרעינית על ערים אמריקניות, החלו ארצות מערב אירופה לדאוג, שהמטרייה הגרעינית של אמריקה כבר לא תוכל לסוכך על בעלות בריתה.
  • מדינה בלא בעלות ברית, שלהן יכולת גרעינית, תרצה בנשק גרעיני במיוחד עם כמה מיריביה מחזיקים בו. כך הפכה סין למעצמה גרעינית, ואחריה הודו, וכמובן שפקיסטן הלכה בעקבותיה.
  • מדינה עשויה לרצות בנשק גרעיני משום שהיא חוששת מכוחם הקונוונציונאליים של יריביה, בהווה ובעתיד. זו הייתה סיב טובה דיה לישראל להתחמש בנשק גרעיני.
  • לגבי מדינות מסוימות, נשק גרעיני הוא חלופה זולה ובטוחה יותר מאשר השתתפות במרוצי חימוש קונוונציונאליים, שהם הרסניים מבחינה כלכלית ומסוכנים מבחינה צבאית. נשק גרעיני מבטיח ביטחון ועצמאות במחיר סביר.
  • יש הגורסים, כי ארצות מסוימות רוצות בנשק גרעיני למטרות התקפה. ואולם, מניע זה אינו סביר מטעמים שנציינם בהמשך.
  • מדינה עשויה גם לקוות לחזק את מעמדה הבינלאומי באמצעות פיתוח נשק גרעיני. ואולם, בה בעת סיבה זו לפיתוח נשק גרעיני נחשבת גם לתוצאה של פיתוחו: מדינה עשויה להינות מן המעמד המתלווה לבעלות על נשק גרעיני ואפילו להפיק מכך תועלת. קוריאה הצפונית לדוגמה, זכתה בתשומה לב בינלאומית כאשר פיתחה יכולת צבאית גרעינית. על כל פנים, השתוקקות לתשומת לב וליוקרה איננה מניע מרכזי. מדינות המעוניינות לרכוש לעצמן יכולת גרעינית אינן נמנות עם החזקות ביותר מבחינה צבאית. דאגות הביטחון של מדינות חלשות יותר הן כה חמורות, שאין הן יכולות להרשות לעצמן לייחס חשיבות רבה ליוקרה שנשק גרעיני עשוי להעניק להן.

אמות המידה להגדרת נשק לא קונוונציונאלי להשמדת המונים

לאור הדיון בנושא נשק גרעיני בפרט ונשק לא קונוונציונאלי בכלל, ברצוני להביא כאן את אמות המידה להגדרת נשק זה כפי שמובאים בספרו של ג'ראלד שטיינברג אסטרטגיה של נשק לא-קונוונציונאלי. להמשיך לקרוא

תגובות מעצמות המערב לנוכח חשיפת הקמתו של הכור הגרעיני בדימונה בראשית שנות השישים

בסוף שנות החמישים וראשית שנות השישים הולך ומתחוור למעצמות המערב – ובראשן ארצות הברית ובריטניה – כי בשטח הנגב, בקרבת העיר באר שבע, הולך ומוקם בחשאי, בשיתוף פעולה ישראלי-צרפתי, פרויקט רב ממדים, שמתבצעת בו, בין השאר, פעילות ענפה בתחום הגרעיני. אופיה המוגדר של פעילות זו ויעדיה לא היו נהירים, ככל הנראה, לגורמי הערכה מוסמכים במערב, בשלבים הראשונים של קבלת המידע. להמשיך לקרוא

העמדה הערבית כלפי פיתוח המחקר הגרעיני בישראל

לפי משה שמש בספרו מהנכבה לנכסה: הסכסוך הערבי-ישראלי והבעיה הלאומית הפלסטינית 1967-1957, הועלתה סוגיית פיתוח המחקר הגרעיני בפורומים בין ערביים במהלך שנות השישים. הוא מציין מספר נקודות המאפיינות את הערכה ואת העמדה בסוגיה זו. נקודה ראשונה היא שישראל מצליחה בתחום הפיתוח הגרעיני, בפרט לאור הפרסומים שלפיהם ישראל מתכוננת להפעיל מעבדה תרמית לייצור חומרים בקיעים, כלומר מתקדמת לקראת ייצור נשק גרעיני.

נקודה שנייה היא שישראל חותרת לפיתוח נשק גרעיני כדי להקפיא את הסכסוך הערבי-ישראלי במצבו הקיים. הנשק הגרעיני הוא צעד ראשון המעניק לה סיכוי לבסס את קיומה, ללכד את תומכיה בזירה הבינלאומית ולהכין לקראת יישוב סופי של הסכסוך הערבי-ישראלי. להערכתם, ישראל מנצלת את הדאגה שהתעוררה באזור נוכח הפעילות הישראלית בתחום זה כדי לבסס את קיומה.

נקודה שלישית היא שלמרות כל זאת, הפיתוח הגרעיני הישראלי לא שיחק תפקיד של ממש בהתפתחויות בצד הערבי שתוצאתן הייתה מלחמת ששת הימים. לטענתו, אין כל עדות שלפיה הנושא עלה לדיון בהיבטים הצבאיים המידיים. אדרבה, משמעותו הצבאית, דהיינו האפשרות שישראל תייצר נשק גרעיני, הוערכה כעניין לטווח של כמה שנים. בדיונים הערביים לא דנו בצד הצבאי של פיתוח גרעיני בישראל, של נשק שישמש לפתרון או להכרעה צבאית. באותה תקופה הדגישו הערבים בהערכתם שפיתוח של נשק כזה משמש לישראל מנוף מדיני שנועד לאלץ את המעצמות (ובעיקר את ברית המועצות) להסכים לסטטוס קוו ולערוב לביטחונה; ומשום כך פעלו נמרצות אצל המעצמות, גם באמצעות איום במלחמת מנע, כדי שילחצו על ישראל להימנע מלפתח נשק זה.