פרשת מכתב דוד בן-גוריון לאסתר רזיאל-נאור

ב-19 למרץ 2019 פורסם ב-YNET שבמרץ 1958 ביקש ראש הממשלה הראשון מח"כ אסתר רזיאל-נאור למחוק מהפרוטוקול דברים שאמרה בכנסת על "הפצצה האטומית".[1] במאמר זה אתאר מה עמד ברקע למכתב זה. כל זה כמובן על סמך מקורות שהיו זמינים ברשת האינטרנט ופתוחים לציבור. להמשיך לקרוא

מודעות פרסומת

הוויכוח על מדיניות הגרעין של ישראל

כבר בשנות החמישים ראה דוד בן-גוריון בפיתוח הגרעיני אמצעי הרתעה רב חשיבות מפני התקפה ערבית קונבנציונלית כוללת. במקביל, נתפס אז כושר ההרתעה בעיני הצמרת הביטחונית בארץ כמעין "תעודת ביטוח" מפני פיתוח אמצעי לחימה לא-קונבנציונליים מצד מדינות ערב. על רקע זה התפתח שיתוף פעולה בין צרפת לישראל, אשר במסגרתו עבדו יחד מדענים משתי המדינות בפיתוח טכנולוגיה גרעינית וטכנולוגיית טילים. ואולם, באותה העת הצורך בגורם מרתיע לא-קונבנציונלי  לא נתפס כמידי, ולכן נועדה תכנית הפיתוח לספק תשתית לפיתוח מבצעי אם יהפוך האיום ממשי בעתיד. נראה שגם העלות הגבוהה של התכנית והתנגדות ארצות הברית תרמו להאטת הפיתוח בכיוון זה. להמשיך לקרוא

ישראל, ארצות הברית והגרעין

לפי מרדכי בר-און במאמרו על בטחון ישראל בעשור השני שהופיע בקובץ העשור השני בהוצאת יד יצחק בן-צבי. בסוף שנות החמישים החלה ישראל להקים, בעזרת הצרפתים, את הכור הגרעיני הגדול בדימונה. הדבר נעשה בחשאי אך בסוף שנת 1960 זיהה מטוס סיור אמריקני מדגם U-2 את המתקן, והאמריקנים לא קנו את הסיפור הישראלי כאילו מדובר במקום מפעל לטקסטיל. כאשר התברר ששוב אי-אפשר להכחיש את דבר הקמתו של הכור, טענה ישראל שהוא מיועד לשרת "צרכי תעשיה, חקלאות, רפואה ומדע ויכשיר אנשי מדע וטכניקה ישראלים לבנות בעתיד תחנת כוח אטומית, כפי שאנו מניחים – בעוד עשר, חמש-עשרה שנה". להמשיך לקרוא

קרב המכתבים, 1963: קנדי, בן-גוריון, אשכול והביקורת האמריקנית על דימונה

פרסום נוסף בנוגע לכור הגרעיני בדימונה והמאבק על הפיקוח האמריקני.

מקור:

The Battle of the Letters, 1963: John F. Kennedy, David Ben-Gurion, Levi Eshkol, and the U.S. Inspections of Dimona | National Security Archive

הדימוי הגרעיני של ישראל בעיני הערבים

לרגל 48 שנה למלחמת ששת הימים פרסם ארכיון צה"ל ומערכת הביטחון שורה של מסמכים וביניהם פרוטוקולים של ישיבה משותפת לועדת השרים המורחבת לענייני ביטחון ביחד עם פורום המטה  הכללי של צה"ל שנערכה ב-2 ביוני 1967. לפי הכתוב בעיתונים מדובר בשורה של גילויים מרעישים המוסיפים לנו מידע שלא ידענו קודם לכן. אך לפחות בנוגע לישיבה המדוברת אין מדובר בגילוי חדש. כבר בשנת 2004 צוטטו חלקים מישיבה זו בספרו של עמי גלוסקא אשכול תן פקודה: צה"ל וממשלת ישראל בדרך למלחמת ששת הימים, 1967-1963.[1] במאמר זה אתייחס לסוגיה נוספת שהובלטה בפרסומים בעיתונות (וכמובן נזכרה כבר קודם לכן בספרו של גלוסקא ובספרים אחרים) והיא סוגיית הכור הגרעיני בדימונה. להמשיך לקרוא

הגורמים העיקריים לרכישת יכולת גרעינית

אחת השואלות העולות בתחום המחקר בנושא הנשק הגרעיני היא לגבי הגורמים לרכישת יכולת גרעינית על ידי מדינות. לפי שטיינברג, בספרו אסטרטגיה של נשק לא קונוונציונאלי, ישנם שלושה גורמים עיקריים המעודדים מדינות לרכוש יכולת גרעינית. ראשית, יכול גרעינית היא כיום אחת מאמות המידה להגדרת מדינה כמעצמה. מדינה השואפת לסטטוס היוקרתי של מעצמה, ואפילו במושגים אזוריים בלבד, תנסה אפוא לרכוש לעצמה יכול גרעינית.

שנית, מדינה יכולה להיות מעוניינת ביכולת גרעינית כמענה לאיום צבאי מוחשי של שכנותיה. למשל, במקרים שבהם אינה יכולה להגיב לאיום קונוונציונאלי באמצעים קונוונציונאליים, או שהיא מעוניינת להימנע מקונפליקט פוטנציאלי. אם מדינה אחת רוכשת נשק גרעיני, במיוחד אם אינה ניצבת מול איום צבאי, תרכוש גם שכנתה יריבתה נשק גרעיני. כך לדוגמא, את שתי מדינות מתחרות על מעמד המעצמה הראשונה באזור, ואחת מהן תרכוש יכולת גרעינית, קרוב לוודאי שגם השנייה תעשה זאת. מבחינה זו יש לתהליך התפוצה הגרעינית האזורית תאוצה משל עצמו.

שלישית, מדינה עשויה רכוש לעצמה יכולת גרעינית גם מתוך שיקולים פוליטיים פנימיים. יכולת גרעינית היא מקור גאווה לאומית ונתפסת בבחינת הישג לאומי; מנהיגים המעוניינים להאדיר את שמם ולהבטיח את עתידם הפוליטי, יפעלו אפוא למען רכישת יכולת גרעינית.

קנת' וולץ מרחיב בספרו שלום יציבות ונשק גרעיני, ונותן שבע סיבות עיקריות לכך שמדינות מעוניינות בנשק גרעיני:

  • מעצמות על תמיד חותרות לאיזון חימוש עם מעצמות על אחרות, בדרך כלל על ידי חיקוי נשק חדש שהוכנס. העובד שברה"מ פיתחה פצצות אטום ומימן לא הפתיעה כשלעצמה. ההפתעה הייתה שעשתה זאת אף-על-פי שחשבנו (קרי האמריקנים, י.ר.) כי תכנית ברוך-לילינטייל תשכנעה שלא לעשות כן.
  • מדינה עשויה לרצות בנשק גרעיני מחשש, שהמעצה הגדולה בעלת בריתה לא תשיב מכת נגד אם מעצמה גדולה או אחרת תתקוף אותה. כאשר בריטניה הפכה למעצמה גרעינית, היא ראתה עצמה כמעצמת על, אך הסיבות להחלטתה לכונן כוח גרעיני היו נעוצות בספקותיה בדבר נכונותה של ארה"ב להנחית מכת נגד בתגובה להתקפה של ברה"מ על אירופה, ומרצונה של בריטניה, לאור Tת, להפעיל מידה של שליטה על המדיניות הגרעינית שלנו. ברגע שברה"מ הייתה מסוגלת להנחית מכה גרעינית על ערים אמריקניות, החלו ארצות מערב אירופה לדאוג, שהמטרייה הגרעינית של אמריקה כבר לא תוכל לסוכך על בעלות בריתה.
  • מדינה בלא בעלות ברית, שלהן יכולת גרעינית, תרצה בנשק גרעיני במיוחד עם כמה מיריביה מחזיקים בו. כך הפכה סין למעצמה גרעינית, ואחריה הודו, וכמובן שפקיסטן הלכה בעקבותיה.
  • מדינה עשויה לרצות בנשק גרעיני משום שהיא חוששת מכוחם הקונוונציונאליים של יריביה, בהווה ובעתיד. זו הייתה סיב טובה דיה לישראל להתחמש בנשק גרעיני.
  • לגבי מדינות מסוימות, נשק גרעיני הוא חלופה זולה ובטוחה יותר מאשר השתתפות במרוצי חימוש קונוונציונאליים, שהם הרסניים מבחינה כלכלית ומסוכנים מבחינה צבאית. נשק גרעיני מבטיח ביטחון ועצמאות במחיר סביר.
  • יש הגורסים, כי ארצות מסוימות רוצות בנשק גרעיני למטרות התקפה. ואולם, מניע זה אינו סביר מטעמים שנציינם בהמשך.
  • מדינה עשויה גם לקוות לחזק את מעמדה הבינלאומי באמצעות פיתוח נשק גרעיני. ואולם, בה בעת סיבה זו לפיתוח נשק גרעיני נחשבת גם לתוצאה של פיתוחו: מדינה עשויה להינות מן המעמד המתלווה לבעלות על נשק גרעיני ואפילו להפיק מכך תועלת. קוריאה הצפונית לדוגמה, זכתה בתשומה לב בינלאומית כאשר פיתחה יכולת צבאית גרעינית. על כל פנים, השתוקקות לתשומת לב וליוקרה איננה מניע מרכזי. מדינות המעוניינות לרכוש לעצמן יכולת גרעינית אינן נמנות עם החזקות ביותר מבחינה צבאית. דאגות הביטחון של מדינות חלשות יותר הן כה חמורות, שאין הן יכולות להרשות לעצמן לייחס חשיבות רבה ליוקרה שנשק גרעיני עשוי להעניק להן.

אמות המידה להגדרת נשק לא קונוונציונאלי להשמדת המונים

לאור הדיון בנושא נשק גרעיני בפרט ונשק לא קונוונציונאלי בכלל, ברצוני להביא כאן את אמות המידה להגדרת נשק זה כפי שמובאים בספרו של ג'ראלד שטיינברג אסטרטגיה של נשק לא-קונוונציונאלי. להמשיך לקרוא