הקיבוץ המאוחד בהגנה 1939-1923

לפי אורי ברנר, בספרו הקיבוץ המאוחד בהגנה: 1939-1923, הקיבוץ המאוחד קם כתנועה התיישבותית-חלוצית בשנות העשרים, וכמו רוב רובה של תנועת הפועלים בארץ ישראל בשנות העשרים והשלושים ראה את המעשה ההתיישבותי והכיבושי כמשימה המרכזית של הגשמת הציונות, אך ייחודו היה ביצירת תנועה ארצית לבניין ישובים קיבוציים גדולים ופתוחים לקליטה וביציקת תוכן רעיוני וסמכות תנועתית במסגרת זו. הקיבוץ לא הסתפק באחריות למשקים החקלאיים המעטים שייסדוהו ולפלוגותיו במושבות, שהמתינו להתיישבותן העצמית, אלא פיתח פעולה ארגונית וחינוכית בקרב חלוצים ונוער, בגולת אירופה, בארצות ערב ובארץ, לעלייה ולהקמת גופים קיבוציים חדשים.

אולם, שלא כמו בשליחות ההתיישבותית, הכיבושית והחינוכית לא מילא הקיבוץ המאוחד בעשור הראשון לקיומו שום תפקיד פעיל במיוחד בארגון ההגנה. אמנם חובת האימון בהגנה נכללה בתקנותיו וכן התייצבות למרותה, אולם כתנועה, היה עדיין פסיבי בתחום הזה. גם פעילות יישוביו לא חרגה מן הנורמה המינימאלית שהייתה מקובלת על היישוב בארץ באותן שנים.

כמו כן, ככל שהיו ימי רגיעה בארץ, בשנות העשרים, נתרופפה גם בקיבוץ הערנות בתחום זה, רוב החברים לא גילו נכונות לעסוק בענייני הגנה, או שלא הופעלו לעשייה בתחום זה. הדבר נראה מפריע לעבודה, לפרנסה או נחשב בלתי הכרחי, מסוכן, או לעתים גם בלתי מוסרי. משבאו אתגרי שנות השלושים בתחום הביטחון נתערער מעליו כל ערעור עקרוני, אלא שההשתחררות מן ההזנחה הקודמת הייתה תהליך ממושך והפוטנציאל הביטחוני של הקיבוץ לא בא על מיצויו במשך שנות השלושים.

רק בשנות הארבעים עוצבה הקונספציה הביטחונית של הקיבוץ המאוחד. אולם כמה מיסודותיה הרעיוניים הונחו כבר בשנו השלושים ועיקרם: הפעילות ההגנתית הנה תפקיד מרכזי לא פחות מהעבודה ומההתיישבות; הכוח היהודי הריאלי הוא הבסיס לכוח הצבאי וכן לפעולה המדינית; על מנת לעמוד במבחנים הצפויים, יש לחנך ולאמן כל אדם וכל גוף ציבורי, כדי למצות את מירב הכוח האצור בהם, בכושרם, בתודעתם ובארגונם. שנות השלושים היו אם כן מבחינת חריש עמוק לקראת הימים הבאים.

מודעות פרסומת

אחדות וגיוון בתנועות הקיבוציות

לטענת הנרי ניר, בספרו תולדות התנועה הקיבוצית, נבעו ההבדלים בין התנועות הקיבוציות השונות ממספר גורמים שונים.

גורם אחד היה פער הגילאים בין אנשי העלייה השנייה והעלייה השלישית. אנשי העלייה השנייה היו מאוכזבים קשות מחיפוש פתרונות כוללים לבעיותיה של האנושות על רקע אכזבתם מהמהפכה הרוסית הראשונה. כמו כן הם הגיעו ארצה כיחידים או כקבוצות זעירות ובמקרים רבים השתיכויותיהם הארגוניות, התפתחו בתהליך של ניסוי וטעייה בארץ-ישראל עצמה. לעומתם, אנשי העלייה השלישית ראו את עצמם חלק מתנועה מהפכנית מצליחה, חובקת עולם שהייתה בדרכה להגשמת שחרור לאומי וחברתי כאחד. כמו כן, הם באו בקבוצות והיו מזוהים מלכתחילה עם תנועה. התנועה, קבוצת העולים ולבסוף הקיבוץ היו ביתם, והיה חשוב להם מאוד לשמר את הבית הזה. 

גורם נוסף בגיבוש עמדות בסיסיות ודרכי פעולה היה ההבדלים במוצא המעמדי. תנועות הנוער הקלסיות נוסדו והונהגו בידי תלמידי תיכון וכמעט כולם היו מבני המעמד הבינוני. רק ברובד חברתי הזה יכלו למצוא גירוי תרבותי, שעות פנאי ומרי נעורים סוער, מולידי התסיסה החברתית האופיינית לתנועה מעין זו. צעירי מעמד הפועלים נטו יותר להימשך לתנועה המונית כמו החלוץ, שאווירתה האינטלקטואלית והחברתית הייתה פחות מחייבת. על-אף שכל סוגי התנועות האלה ניסו במודע לפרוץ את מחסומי המעמד החברתי שלהן, השפיע בכל זאת מוצאן על הרכבן החברתי ועל סוגי הנוער שהצטרפו אליהן. 

ההבדלים האלה החריפו עוד יותר מחמת השונות הגיאוגרפית. חבריו הרוסים של השומר הצעיר היו שותפים לרבים ממאפייניהם של חבריהם בפולין ובגליציה. אבל מכיוון שהם גדלו בעימות מתמיד עם העוצמה הסובייטית, הם לא יכלו לאמץ את העמדה הא-פוליטית או האנטי-פוליטית של התנועה הגליציאית. כמו כן מכיוון שלמדו מה טיבו של השלטון הסובייטי לא יכלו לאמץ את האידיאולוגיה הפרו-סובייטית שהיתה אחד מסימני ההיכר של הרוב בשומר הצעיר משלהי שנות העשרים ואילך. 

השוני הגיאוגרפי מסביר גם את ההבדלים בתכונות פחות מוחשיות, כגון תרבות פוליטית ודרכי פעילות חברתית בניסיון לארגן חברים חדשים לשורות התנועה. במובן זה התאימה היטב כל תנועה לאוכלוסיית היעד המסוימת שלה את שיטת הגיוס שלה, את סגנון טיעוניה ואפילו את מסגרותיה הארגוניות. כל תנועה פעלה על סמך מאפייניה המיוחדים של הקהילה היהודית המקומית ומאפיינים אלה השתקפו באורחות החיים של קיבוציהן. במידה רבה מאוד הוליד על אזור את סוגי הקיבוץ המתאים לתרבותו. 

למרות גורמים הללו, תולדות התנועות הקיבוציות בתקופת היווצרותן אינן מאוששות תיאוריות של דטרמיניזם אנתרופולוגי או כלכלי. תנועת העבודה שללה בדלנות והזדהות גלויה של תנועה קיבוצית עם מגזר כלשהו הייתה חריגה. הרכבן החברתי של רוב התנועות הקיבוציות הציג חתך רוחבי של ארצות מוצא, מעמדות ודורות וההבדלים וחילוקי הדעות לא היו דוריים, כלכליים או תרבותיים, אלא אידיאולוגיים. כל אחד מראשי הקיבוץ והאידיאולוגים שלו האמינו שהם מחזיקים במפתח לקיום היישוב והעם היהודי. והרי בלי אידיאולוגיה מושרשת היטב, לא היה הקיבוץ מסוגל להתגבר על משברי שנות העשרים והמאבק בין התנועות היה צידו השני של מטבע האמונה המשותפת. 

הנה כי כן, ההיסטוריה, הגיאוגרפיה, הסוציולוגיה והאידיאולוגיה תרמו כולן להתגבשות התנועות הקיבוציות ולהתמצקות ההבדלים ביניהן. יש לציין עוד גורם אחד: האישיות. כל תנועה הקימה לה מנהיגים, ואלה עיצבו במידה רבה את דמותה. בלא מסירותם, אמונתם וכישרונם, לא היו התנועות זוכות למידות העוצמה והגיבוש שהיו נחלתן. אבל שוב, גם כאן יש צד שני למטבע וכל אחד מהאישים האלה תרם את חלקו הן להתקדמות התנועה הקיבוצית והן לפלגנות הנמשכת בתוכה. 

תוכנית רוכל-לב

לפי ספרו של אלחנן אורן התיישבות בשנות מאבק, הגדרת מטרותיה של הציונות בתוכנית בילטמור וההכרעה הצבאית באל-עלאמיין עוררו את מטכ"ל ההגנה להציע תוכנית להרחבת ההתיישבות, במגמה להפוך את ארץ ישראל לקהילייה יהודית עצמאית. משימת התכנון הוטלה על יוסף רוכל ועל רפאל לב ועוד בשלהי 1942 החלו השניים בעבודת מחקר לפי הקווים להגשמת תכנית בילטמור שהתווה בן-גוריון עם שובו מארצות הברית. המחקר סוכם בכתב ועל גבי מפות, ובתחילת 1943 הוגש לאישור הרמטכ"ל יעקב דוסטרובסקי. לגוף המחקר צורפה רשימה מפורטת של 243 אתרים שרצוי להקים בהם יישובים.

למחקר צורפו גם שלוש מפות. במפה א' צוינו היישובים, לפי שלוש דרגות עדיפות. במפה ב' צוינו שטחי קרקע ממשלתיים ויהודיים שעליהם או בקרבתם הוצעה הקמתם של 125 מן היישובים. במפה ג' ביטאו החוקרים את היחס שבין יישובים קיימים ובין יישובים מוצעים. הרמטכ"ל הגיש את המסמך לרמ"א, ובאוגוסט 1943 הגיש משה סנה את ההצעה להנהלת הסוכנות בחתימתו, במכתב על 'הגורם ההגנתי בתיכון [=תכנון] ההתישבות העברית.

המחקר היישובי של רוכל ולב חזה, כי לאחר המלחמה תיפול הכרעה מדינית, ולכן לא ראה התיישבות רק מטרה בפני עצמה, אלא גם 'אמצעי לכיבוש מדיני של הארץ'. לשם כך דרשו להקים יישובים נוספים למאות באזורים נבחרים. את המטרה הזו ביקשו המתכננים להכפיל את מספר היישובים היהודים ולמקמם במקומות שיאפשרו שליטה מלאה ואפשרות של הרחבת גבולות. כן הודגש במסמך הצורך להקים יישובים לאורך קווי תחבורה, ובראש ובראשונה 'רצועת התיישבות רחבה בין תל-אביב לירושלים.

הניסיון החברתי שנרכש ביישובי הספר החדשים הביא את המתכננים למסקנה, שצורתם המפוזרת של המושבים יפה בעיקר לאזורי הביסוס, ואילו ליישובי החדירה דרושים קיבוצים, שצורתם מרוכזת. לדעתם עמדו היישובים הקיבוציים במתחים ביטחוניים הודות לליכודם החברתי והרעיוני ובזכות התמסרותם לכלל, לתנועה ולעם. כן קבעו, שחלק  מיישובי החדירה צריכים לקום כמחנות צבא נוסח חומה ומגדל, ואילו באתרים אחרים אפשר להסתפק בבניין בודד או בבניינים מספר לתפיסת המקום.

ראוי לציין, כי במשך כל שנות המלחמה, מ-1939 ועד ראשית המאבק באוקטובר 1945, הוקמו רק 46 יישובים, מהם 21 עד סוף 1942 ו-25 בשנים 1945-1943. אולם חשיבותה ההיסטורית של התוכנית אינה נעוצה דווקא במידת ביצועה, אלא בניסוח מגמתה הכוללת, כלומר, הדגשת משימות החדירה ומתן העדיפויות. כמו כן, מבחינות רבות מעוגנת התוכנית בתקופתה וכל המבקש לשפוט אותה, שומה עליו לנסות להעמיד את עצמו במקומם של מחבריה בימים ההם. היא גם לא באה לעסוק בביצור הארץ או היישוב נגד פולשים מבחוץ ולפיכך הייתה מוגבלת מלכתחילה מן הצד הצבאי. מכיוון  שהסוכנות יכלה לבצע מדיניות יישובים רק באמצעות גופים חלוציים מאורגנים לא הובאה בחשבון היוזמה הפרטית.

בסיכומו של דבר, תוכנית רוכל-לב הייתה בעיקר הערכת מצב צבאית טופוגראפית, שהגדירה שטחים חיוניים להמשך ההתיישבות השיתופית לפי דרגות החיוניות. התוכנית הייתה תלויה כולה בהתיישבות השיתופית מכיוון שהקבוצה והקיבוץ, ובמידה רבה גם המושב, העמיסו על עצמם את כל משימות הדור ובעת ובעונה אחת עיצבו חיי חברה ותרבות תוססים ופיתחו משק חקלאי משגשג. וכאשר נערכה התוכנית, כבר צמחה במחנות העבודה והאימונים של הפלמ"ח עתודה חדשה של מתיישבים שהיו נכונים לכל משימות החדירה וההיאחזות של הכיבוש הציוני.

 


 

סיווג גבולות

גדעון ביגר מציג בספרו, ארץ רבת גבולות, מספר שיטות לסיווג הגבולות.

הסיווג המוכר ביותר של גבולות הוא החלוקה לגבולות טבעיים, גבולות המתבססים על נהרות, הרים, ביצות ומדבריות ולגבולות מלאכותיים, המבוססים על קווי אורך ורוחב המחברים שתי נקודות מוגדרות וגבולות התייחסות המחברות נקודות התייחסות בשטח.

סיווג אחר של קווי גבול מתייחס לקשר בין מיקום הגבול לבין התפתחות הנוף היישובי. גבול 'קדמני' הוא זה שקדם להתפתחות המלאה של הנוף התרבותי, ובתהליך עיצוב הנוף היה תפקיד גם לקו הגבול. גבול 'חלוצי' קיים בנוף בתולי, שאין בו כלל פעילות יישובית עד שמגיעה לאזור ההתיישבות, המתאימה את עצמה למיקומו של הגבול. גבולות 'עוקבים' נוצרים לאחר קיום יישוב באזור, והם מתייחסים לנוף היישובי הקיים. כאשר אין כל קשר בין התווית הגבול לבין הנוף היישובי באזור, הגבול הוא גבול 'נכפה'.

סיווגים אחרים נעשו על ידי אופיו התפקודי של הגבול או באפשרות ההגנה על הגבולות.