באחד מתיקי משרד החוץ בארכיון המדינה מצאתי תמצית מפורטת של עבודת דוקטורט במשפטים שנעשתה באוניברסיטה הישועית בבירות. עבודה זו נכתבה על ידי עורך דין מרוני ולפי כותב התמצית מהווה מקרה רציני ראשון מצד אדם ששפת אמו ערבית לנסות לבדוק בעיות ציוניות תוך כדי ניסיון להיות אובייקטיבי. אותו עורך דין סובר שהציונות מקפחת את האינטרסים הצודקים של הערבים והוא מנסה לחפש תרופה לדבר. הצעתו לערבים היא להסכים למדינה יהודית מצומצמת כסייג לסכנת הציונות לשאר חלקי ארץ-ישראל והוא מוכיח כי המדינה היהודית כבר קיימת למעשה, בין אם מכירים בעובדה או לא.
במאמר זה אביא כלשונה את התמצית[1] של אחרית הדבר במחקר מכיוון שאני חושב שמדובר במסמל מרתק המציג נקודת מבט אחר על התהוותו של היישוב היהודי בארץ-ישראל לפני הקמת המדינה (המחקר פורסם בצרפתית בבירות בשנת 1946). כמו כן, מוצגת במחקר זה גישה המכירה בקיומו של לאום יריב ולא שוללת את קיומו ולדעתי, גישה זו נכונה למקרים אחרים באזורנו ובמקומות אחרים ברחבי הגלובוס.
לטענת מחבר המחקר המקורי, הוא לא התכוון לחקור או לתאר את בעיית היהדות העולמית, או את בעיות ארץ-ישראל, הציונות או המשבר היהודי-ערבי – אלא את האלמנטים החומריים והנראים בהווה של התהוות מדינה יהודית בארץ-ישראל. הוא מעיד על עצמו כי לא שם לו למטרה להגן על העניין הערבי או להתקיף את העניין של הציונים. הוא בחן באופן אובייקטיבי את האלמנטים – נקרא להם אלמנטים פיזיקאליים – של תנועה מדינית מובהקת. המציאות הסוציאלית נראית לו יותר מאשר התפיסה של המחוקקים והיוריסטים. התנועה הלאומית הציונית אשר בגבול הלבנון נוטה להוות מדינה מבחינה סוציולוגית, והיא כבר מהווה אותה. תנועה זו היא מבחינה מסוימת תחייה יהודית ביטוי מיוחד של הנטייה הכללית של הלאומים הנוטים בימנו להתארגן במשטר מדינתי בלתי תלוי בקולקטיביות אחרת: הנה כיצד יש לראות את הציונות.
הציונות אינה תוצאה של האנטישמיות ואינה דווקא תרופה לעוול מסוים, מאחר והאנטישמיות אינה אלא מן שנאה בלתי נמנעת של גופים חברתיים גדולים הומוגניים כלפי קולקטיבים זרים חלשים ובלתי נשמעים. הציונות חסרה עדיין בסיס טריטוריאלי; היא תופעה לאומית אסיאתית המבוססת על חלק מאדמת ארץ-ישראל, אולם החלק הפורה ביותר והנמצא במצב הגיאוגרפי הטוב ביותר מהיותו נשען על הים התיכון. מבסיסה זה שואפת הציונות לכבוש את השטח הגדול ביותר האפשרי. היהודים מדברים היום בלשון אחת, הם מפתחים רוח אזרחית אחידה ויש להם הרגשה של אחדות גזעית.
לפרטים בתוך העדה היהודית ישנם אינטרסים חבריים אשר השמירה עליהם מחייבת את חיזוק האומה. מאווי היהודים אינם יכולים להיות מובטחים אלא באמצעות מדינה שתספק את כל הנטיות הדמוקרטיות של אומה זו ושאיפותיה הציבוריות. מתנועה לאומית כל כך אופיינית נולדת המדינה באופן טבעי. הציונות היא ארגון מסודר השונה מארגונים ציבוריים לאומיים או מדינתיים אחרים. מה שיש בו מן המדינתי באץ-ישראל עצמה מתבטא כבר על ידי הכוח האוטונומי של כנסת ישראל. כלפי חוץ מתבטאת רוח זאת בהסתדרות הציונית המאחדת את כל היהודים המפוזרים והמשפיעה עליהם לבנות מחדש את המולדת הארץ-ישראלית ולהשתייך אליה. גם הלא-ציוניים תומכים למעשה במדינה היהודית באמצעות הסוכנות היהודית. לא הגופים הרשמיים של העדה היהודית בארץ-ישראל או של הציונות העולמית הם בעלי הכוח האמתי בארץ-ישראל. לכאורה נמצא כוח זה בחלקו הגדול בידי הממשלה המנדטורית, אולם עיקר הכוח נמצא בידי ההמון הלאומי, או ביתר דיוק בידי הפועלים המאוחדים בהסתדרות אחת שהפכה למכשיר מדיני חזק.
הציבור הלאומי היהודי הנו כבר קולקטיב מדינתי, לא מפני שהוכר בתור שכזה על ידי החוק, אלא מפני שיש לו תכונות אופייניות לקולקטיבים לאומיים, המאפשרות להם לתפוס את מקומם בתוך המקהלה הרשמית של האומות. תופעה זו עצמה נושאת בחובה את הזכות הסובייקטיבית של כל קולקטיב לאומי להימנות בין הקולקטיבים המדינתיים. כן היא נושאת את הזכות של כל קולקטיביות מדינתית לשמור את מה שהיא כבר רכשה. מה שמציין באופן אמתי את המדינה בחברה המודרנית, תהא מוכרת או לא, היא הנטייה לסוברניות של הקולקטיב שממנה מורכבת המדינה. נטייה זו של קבוצה לאומית להגשים את הסוברניות שלה ואת זכותה להוות מדינה הינה כבר המדינה עצמה. אכן זו תופעה חדישה, מאוחרת יותר מתופעת האימפריות, והיא נובעת מרגישות יתר של ההכרה הלאומית. אופיינית באופן מיוחד להיסטוריה המודרנית.
[1] מדובר בתמצית שנעשתה על ידי א. לוצקי ואינה מתוארכת.
עולם הידע של יובל 