תוניסיה ותחילת אירועי האביב הערבי

בתחילת שנות אלפיים למדתי היסטוריה של המזרח התיכון באוניברסיטת בר-אילן. לימודי אלו חשפו אותי לנושא שעסקתי בו קודם לכן בצורה פורמאלית ושקעתי לתוך עולם של ידע הנוגע למזרח התיכון על כל היבטיו. השנים חלפו ותחומי העניין שלי השתנו ברובם אולם בכל המשכתי לקורא ולהתעניין בנושאים שלמדתי וחשבתי שהנה אני מבין את העולם שנמצא סביבי. והנה בשלהי 2010 החלו אירועי האביב הערבי והראו לי שבעצם אינני יודע דבר.

במאמר זה אתאר בקצרה את מה שאירע בתוניסיה באותה תקופה. לאחר מכן אתייחס לפרשנות שנכתבה בתחילת האירועים בתוניסיה ולאחר מכן אאמת אותה בפרשנות מאוחרת יותר של אותו חוקר.

סיפור חייו של רוכל הרחוב התוניסאי מחמד בועזיזי לא היה שונה במיוחד מזה של שאר התוניסאים הנאבקים לפרנסתם. אולם ב-17 בדצמבר 2010 החליט פקח מקומי להחרים את דוכן המכירות הלא חוקי שלו. בצהרי היום, באקט שהפך שם נרדם למחאתו הסופית של האזרח הקטן, שפך בועזיזי על עצמו דלק והצית את עצמו אל מול לשכת המושל. כמה פקידים מבועתים הצליחו, בסופו של דבר לכבות את האש, אולם בועזיזי נפטר שמונה-עשר יום לאחר מכן. אמצעי התקשורת הפיצו את סיפורו של גבר ערבי צעיר ומחוסר עבודה, שלא היו לו קשרי משפחה המתאימים כדי להשיג לעצמו עבודה מכניסה יותר, והיה נתון להטרדה מתמדת מצידם של פקידים מושחתים במשטר מדכא. הסיפור עורר גלי אהדה עזים בכל רחבי המזרח התיכון, ומעבר לו. הקרבתו העצמית של בועזיזי הציתה את אש המרד והוציאה את ההמונים אל הרחובות.[1]

הכול התחיל בהפגנת תמיכה שקטה בבועזיזי, שהתקיימה בעיר מולדתו ונתקלה בהתנגדות עזה מצד כוחות הביטחון. הכיסוי התקשורתי של אירועים אלה היה מוגבל ביותר, ולמרות זאת החלו להתפשט באתרי הרשתות החברתיות ידיעות על התאבדויות פוליטיות נוספות ועל אלימות של המשטרה. חרושת השמועות החלה להגיע לערים הסמוכות, שם החלו להיערך צעדות הזדהות. לאור התגברותה של תנועת המחאה החלו כוחות הביטחון לעשות שימוש באמצעים אלימים יותר ויותר לפיזור ההפגנות. בה בעת כינה בן-עלי את המפגינים בכינויים מכינויים שונים – קיצונים, חברי כנופיות, טרוריסטים, ואף שכירי חרב זרים. חרף ניסיונותיו לדחוק את נושאיו של לפיד המחאה אל השוליים, החלה האליטה במדינה לנער בהדרגה את חוצנה מבן-עלי, ולראיה – השביתה ההמונית של עורכי הדין בתוניסיה, שהתקיימה ב-6 בינואר 2011.[2]

התגובות החיצוניות למשבר כללו קריאות לממשלת תוניסיה לגלות איפוק, ולעתים קרובות נתחה ביקורת על הממשלה בשל השימוש המופרז שהיא עושה בכוח לדיכוי המחאה. אולם חרף הביקורת שמתחו עמותות וארגונים לא-ממשלתיים שונים, וחרף העדויות המצטברות לכך שהמשטרה השתמשה בכוח קטלני לפיזור ההפגנות, נשמעו רק קריאות מעטות להדחתו של בן-עלי. צרפת, בעבר השליטה הקולוניאלית של תוניסיה, תמכה בבן-עלי; ואילו ארצות הברית, כפי שביטאה זאת מזכירת המדינה הילרי קלינטון, "סירבה לנקוט עמדה".[3]

ההמונים ידעו כי הקריאה לדמוקרטיה ולחירויות רבות יותר לא תוכל להיענות כל עוד בן-עלי, בעל בריתו של המערב, מחזיק בשלטון; ובסופו של דבר היה זה העם, שאילץ את שליט תוניסיה לצאת לגלות. הצלחה זו באה בעקבות סירובו של צבא תוניסיה לתקוף מפגינים נגד הממשלה, והתמוטטותם המהירה של כוחות ביטחון הפנים. הגוף היחיד שהותר נאמן לנשיאות היה המשמר הרפובליקני. ב-14 בינואר 2011, פחות מחודש לאחר פרוץ המהומות, וחרף הצהרותיו של בן-עלי על ויתורים מוויתורים שונים, שכללו בין השאר את ההבטחה שלא ינסה להיבחר שוב, שכנעה המחאה המתגברת  את הנשיא לבקש מקלט מחוץ למדינה. תחילה פנה לצרפת; אולם היות שלא נמצאה מדינה אירופית שתתיר לו להיכנס לתחומה, נאלץ בסופו של דבר להימלט לסעודיה. בתוניסיה נמשכו המחאות והתסיסה הפוליטית נגד חברים בממשלתו של בן-עלי ששמרו על עמדות כוח, או כנגד קצב הרפורמה האיטי. ב-23 באוקטובר 2011 התקיימו בחירות, שבהן זכתה המפלגה האסלאמיסטית א-נהדה; בכך נפתח עידן חדש בפוליטיקה התוניסאית ובעולם הערבי.[4]

פחות מחודש לאחר פרוץ המאורעות בתוניסיה ויומיים שלפני בן-עלי סיים את שלטונו, ניתח דניאל זיסנויין את האירועים במהדורה מיוחדת של צומת המזרח התיכון בהוצאת מרכז משה דיין. לטענתו, "קשה להעריך בשעה זו אם יצליח בן-עלי לדכא את גל המהומות, לזכות מחדש באמון הציבור, ולהשיב את היציבות למדינה. בן-עלי הוכיח בעבר כי למרות צעדי הדיכוי שהוא נוקט, הוא קשוב לביקורת הציבורית ומוכן לפעול לשיפור המצב. אלא שכיום נראה שהמציאות הכלכלית הבינלאומית תקשה עליו לקדם השקעות זרות במדינה ולייצב מחדש את כלכלתה. עם זאת, קשה לדבר על חלופות של ממש לשלטונו: מפלגות האופוזיציה חלשות ומפולגות ורחוקות מלהוות גורם כוח משמעותי. גם התנועה האסלאמית חלשה מבחינה ארגונית וזאת עקב שנים ארוכות של רדיפת השלטונות. יש לציין בהקשר זה כי עד עתה ההפגנות לא נשאו אופי אידיאולוגי/פוליטי, אלא התמקדו בעיקר בתחום הכלכלי."[5]

עם זאת, יש לטענתו "נתון מעודד אחד העולה מהמציאות הגומה בתוניסיה, והוא ההתעוררות שחלה בקרב ארגונים לא ממשלתיים, דוגמת האיגודים המקצועיים. ארגונים אלה התבלטו בתגובותיהם הפומביות למהומות ובעצם נוכחותם המחודשת בזירה הציבורית אחרי שנים של קיפאון ושיתוק. אפשר שבסופו של דבר יוכלו קבוצות אלה לסייע בפיתוח דגם חדש של חיים ציבוריים בתוניסיה, עם בן-עלי או בלעדיו."[6]

שש שנים לאחר פרוץ המהפכה טען זיסנויין שאפשר להצביע על הישגים לא מבוטלים. תוניסיה הצליחה עד כה לנווט בהצלחה בתהליך המעבר משלטון דיקטטורי לשלטון דמוקרטי. היא צלחה בהצלחה כמה מערכות בחירות אשר ביססו מוסדות שלטון חדשים, והם העמידו תשתית לכינונם של חיים דמוקרטיים. השלמתה של אל-נהדה עם תבוסתה בבחירות 2014 ומחויבותם של מנהיגיה לכללי המשחק הדמוקרטיים תרמה אף היא למידת ההצלחה של תהליך המעבר. היכולת של החברה למנוע (גם אם בקושי רב) קיטוב פוליטי בין הקבוצות החילוניות לאסלאמיות תרמה לכך שתוניסיה לא שקעה במלחמת אזרחים כמו תימן, סוריה, עיראק או לוב.[7]


[1] אפרים ענבר (עורך), אביב ערבי? ישראל העולם והשינויים האזוריים, תל-אביב, 2013, עמ' 8. (להלן: אפרים ענבר, אביב ערבי?).

[2] אפרים ענבר, אביב ערבי?, עמ' 10.

[3] אפרים ענבר, אביב ערבי?, עמ' 10.

[4] אפרים ענבר, אביב ערבי?, עמ' 11-10.

[5] דניאל זיסנויין, "המהומות בתוניסיה והשלכותיהם על המשטר", צומת המזרח התיכון, כרך 1, מהדורה מיוחדת מספר 1, 12 בינואר 2011, עמ' 2.

[6] דניאל זיסנויין, שם.

[7] דניאל זיסנויין, "תוניסיה: חלוצת האביב הערבי, בתוך: אלי פודה ואון וינקלר (עורכים), הגל השלישי: מחאה ומהפכה במזרח התיכון, ירושלים 2017, עמ' 128.

מודעות פרסומת

4 thoughts on “תוניסיה ותחילת אירועי האביב הערבי

  1. קמיליה אוגוסט 6, 2017 / 10:44 pm

    ליובל,

    כתבת "השלמתה של אל-נהדה עם תבוסתה בבחירות 2014 ומחויבותם של מנהיגיה לכללי המשחק הדמוקרטיים תרמה אף היא למידת ההצלחה של תהליך המעבר. היכולת של החברה למנוע (גם אם בקושי רב) קיטוב פוליטי בין הקבוצות החילוניות לאסלאמיות תרמה לכך שתוניסיה לא שקעה במלחמת אזרחים כמו תימן, סוריה, עיראק או לוב."

    זהו בדיוק מה שלא ברור לי לגבי השוני בין תוניסיה לבין שאר המדינות המוסלמיות.

    – האם מגמת האיסלמיזציה בתוניסיה הייתה מלכתחילה חלשה יותר מאשר במדינות הערביות האחרות, ולפיכך שינו בקלות את דעתם לגבי אל נהדה לאחר קדנציה אחת בלבד? האם ההמונים בתוניסיה הפסיקו להאמין שהאסלם הוא הפתרון? [ואם כן – למה זה לא קורה במדינות מוסלמיות אחרות]

    – כיצד מפלגה איסלמיסטית, שהאידיאולוגיה שלה מנוגדת בהכרח לאידיאולוגיה דמוקרטית, מוכנה לרדת מכס השלטון רק כיון שהפסידה בבחירות דמוקרטיות?

  2. יום אוגוסט 6, 2017 / 11:05 pm

    מעניין מאד, נראה שתוניסיה היחידה שיצאה בשלום מהמהפיכה הערבית. איך היא הצליחה שלא להפוך להיות מוסלמית קיצונית

  3. ronyuval1 אוגוסט 7, 2017 / 4:40 pm

    לפי אלי פודה ואון וינקלר, בדברי הסיכום לספר הגל השלישי, היו התוצאות בתוניסיה אחרות משום שארגוני החברה האזרחית בה, ובראשם האיגודים המקצועיים, היו ותיקים, מפותחים וחזקים דיים מצד אחד, ואילו הצבא היה חלש ולא מעורב בפוליטיקה , מן הצד האחר. כמו כן, החילוניות בתוניסיה חדרה לעומק החברה, גם בתחום מעמד האישה. הרחבה בנוגע לתוניסיה תוחלו לראות במאמר של זיסנויין באותו קובץ, שם הוא מצביע גם על הקשיים אתם מתמודדת תוניסיה לאחר המהפכה.

  4. ronyuval1 אוגוסט 7, 2017 / 4:46 pm

    בנוגע לאל-נהדה, לפי זיסנויין כינונה של מדינת הלכה מעולם לא היה יעדה המרכזי של תנועה זו. ראשיה הדגישו את הצורך לצקת תכנים דתיים לתרבות הפוליטית והחברתית ואת דבקותם בדמוקרטיה. מלבד זאת, כפי שציינתי קודם לכן התפתחה בתוניסיה אופוזיציה חילונית חזקה שהיוותה אלטרנטיבה למפלגה האסלאמית.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s