ממשלת פיצל בדמשק

בימים אלה על רקע התפרקותה האפשרית של סוריה למספר מדינות על רקע עדתי ודתי עולה השאלה מתי הייתה בעצם מדינה זו ישות שלמה העומדת בפני עצמה. במאמר זה רצוני להחזיר אותנו אחורה בזמן לראשית המאה הקודמת, לתקופה שלאחר מלחמת העולם הראשונה. תקופה בה חולק המזרח התיכון למדינות השונות על חורבותיה של האימפריה העות'מאנית.

והרי לפי משה מעוז, בספרו סוריה: אל הערביות וחזרה, החלה בתקופה זו להתפתח זהות לאומית פטריוטית סורית ערבית במסגרת החדשה של הישות המדינית הטריטוריאלית סוריה. מסגרת זו הוקמה בראשונה בתקופת שלטונו של האמיר פיצל אבן חסין, המנהיג הערבי של המרד הערבי בשלטון העות'מאני (1916), ושותפם של הבריטים לכיבוש דמשק בשנת 1918.

פיצל הקים מוסדות שלטון ומוסדות ציבור ועודד ייסוד מפלגות כדי שיפתחו זהות סורית ערבית: "הממשלה הערבית הסורית", "הממלכה הסורית", "הקונגרס הסורי" (נקרא גם "הקונגרס הלאומי"), "המפלגה הסורית המאוחדת" (אך גם המפלגה העצמאית הכול ערבית"). הוא חתר ליצירת קהילה לאומית על עדתית תחת הסיסמה "הדת לאללה והמולדת לכולם", ומינה בני מיעוטים לתפקידים ממשלתיים. כן פעל לחיזוק הערביזציה של מוסדות המדינה ומערכת החינוך וייסד אקדמיה ללשון הערבית.

שלטונו של פיצל בסויה בשנים 1920-1918 היה ניסיון ראשון בהיסטוריה המודרנית להקים מדינה וקהילה לאומית ערבית עצמאית ועל דתית. לאחר מאות רבות של שלטון אימפריות, זו הייתה תופעה חלוצית. מדינה קהילה חדשה זו, על פי תפיסת פיצל, הייתה אמורה להיות בעלת צביון תרבותי לשוני ערבי ולהתבסס על ערכים אירופיים בתחומי החברה והפוליטיקה – הפרדת הדת מן מהמדינה, שוויון אזרחי\ מוסדות ממשל ייצוגיים. בתחום המדיניות האזורית ראה פיצל בסוריה זאת גרעין למדינה ערבית גדולה בסהר הפורה. מדינה זו הייתה אמורה לקיים שיתוף פעולה עם "הבית הלאומי" היהודי בארץ ישראל במסגרת ברית אסטרטגית בין התנועה הלאומית הערבית לתנועה הלאומית היהודית ובחסות בריטניה. ברוח זו אף חתם פיצל על הסכמו המפורסם עם חיים וייצמן בינואר 1919.

ואול אוטופיה זו התנפצה אל סלעי המציאות, מבית ומחוץ. הרוב המוסלמי בסוריה לא היה מוכן לוותר על עליונותו הפוליטית ועל הצביון הדתי אסלאמי של המדינה. בייחוד התנגד רוב זה לקיום מדינה בית לאומי יהודי בארץ ישראל/פלסטין, הלוא היא "דרום סוריה" לתפיסתו. זאת ועוד; בעקבות התנגדות צרפת לקיום מדינה ערבית עצמאית בראשות פיצל, חזרה בה בריטניה, ששלטה באזור, מהבטחתה לאביו של פיצל, השריף חסין, להקים בראשותו מדינה ערבית כל אזורית גדולה. היא בחרה לקיים את הסכם סיקס פיקו (1916), שהעניק לצרפת חסות על סוריה ולבנון. בלי תמיכת בריטניה לא יכלו פיצל וצבאו להתמודד עם צבא צרפת, וזה עלה על דמשק ביולי 1920. משנפלה בירת ממשלתו הערבית נאלץ פיצל לעזוב את סוריה. בשנת 1921 המליכה אותו בריטניה על עראק, ואילו צרפת השלימה בעזרת צבאה את השתלטותה על שטחי המנדט של סוריה ולבנון.

מאז עברו הרבה תהפוכות על סוריה. במהלך המנדט הצרפתי היא חולקה לארבעה חלקים שלאחר מכן אוחדו מחדש. לאחר תקופה קצרה של עצמאות היא התאחדה עם מצרים להקמתה של "הקהילה הערבית המאוחדת" שלאחר בערך שלוש שנים התרפקה  וסוריה קיבלה את עצמאותה מחדש. לאחר מכן המשיכו כל מיני ניסיונות לאיחוד כלל ערבי שלא צלחו ולבסוף התבססה לה מדינה סורית בעלת גבולות מוגדים וישות לאומית מוגדרת.

והנה הופיע האביב הערבי באזורנו וסוריה נקלעה למלחמת אזרחים עקובה מדם שסופה איננו נראה באופק. ושוב מדברים על חלוקתה לאזורים על פי קווים דתיים ועדתיים. ועולה השאלה האם באמת הגיע הקץ על הסדר העולמי שכונן לאחר מלחמת העולם הראשונה? או שמה כפי שחזה פואד עג'מי בזמנו את ניצחונה של המדינה הטריטוריאלית? ימים יגידו…

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s