תפיסת השקיעה של פול קנדי

מאז שנות השבעים ועד היום פרחה בארצות הברית הגות שקיעה אמריקנית שחזתה את נסיגת מעמדה של מנהיגת העולם המערבי (קרי: ארצות הברית). במאמר זה אביא סקירה בנוגע לאחד החוקרים הבולטים בזרם הגותי זה. החוקר הוא פול קנדי וספרו עלייתן ונפילתן של המעצמות הגדולות שפורסם ב-1987.

לספר שני חלקים: החלק הארי שלו מתאר ומנתח את השינויים שחלו במאזן הכוחות הבינלאומי מאז המאה ה-16; חלקו האחרון, "לקראת המאה ה-21", מנסה לנבא אילו אומות יעלו ואילו יקרסו בעתיד הקרוב. הניתוח שעורך קנדי לעבר – וניבויו לגבי העתיד הקרוב – מתבססים על תזה שבמבט ראשון נראית די פשוטה: ההיסטוריה מלמדת אותנו, כי קיימת הלימה בין עלייתה ונפילתה של מעצמה גדולה לבין כוחה כמעצמה צבאית. אבל טיעונו מעמיק ומחוכם יותר. על פי קנדי, יש לבחון את עוצמתה של אומה בסחר ובשדה הקרב לעומת עוצמת יריבותיה. עוצמה היא תמיד יחסית, ומשום שכל חברה נמצאת בתהליכי שינוי מתמיד, המאזן הבינלאומי מצוי אף הוא בשינוי מתמיד.[1]

לשיטתו של קנדי, הון הוא הבסיס לכוח צבאי, ועוצמה צבאית נחוצה להגנה על נכסים. מכאן, שמעצמות חייבות לקיים שיווי משקל פנימי. צבאות חזקים נחוצים, אך מחירם גבוה. עליונות צבאית מרמה לעתים, כי מחיר השגתה עלול להחליש את מוכנותה של מעצמה לעימותים צבאיים עתידיים. קנדי קבע, כי ככל שמעצמות מגבירות את כוחן, כך גדל שיעור המקורות שהן צריכות להקדיש לשמירה על מעמדן. אם שיעור גבוה מדי של מקורות לאומיים מופנה למטרות צבאיות, מוביל הדבר בטווח הארוך להחלשות הכוח. היכולת להתמודד מול מדינה אחרת או מול קואליציה של מדינות אחרות קשורה בעוצמה כלכלית. אולם כאשר מדינות נמצאות בשיא כוחן, הן עלולות גם להימצא בתנאים של ירידה כלכלית יחסית. כוח ניתן לשמור רק תוך שמירה על איזון נבון בין יצירת עושר לבין הוצאות צבאיות. מעצמות שמצויות בירידה מחישות את תהליך שקיעתן על ידי הגדלת ההוצאות הצבאיות.

טיעונו העיקרי של קנדי הוא שהירידה בצמיחה התעשייתית האמריקנית, בצירוף המחויבויות הבינלאומיות הרבות שלה והוצאות הענק שלה על בניין ותחזוק הכוח הצבאי, יגרמו בהכרח לדעיכת כוחה. האינטרסים הגלובליים של האימפריה האמריקנית הפכו רחבים ועמוקים יותר מיכולתה הכלכלית של ארצות הברית לממן אותם. יתר על כן, ארצות הברית נמצאת בתהליך של שקיעה גם משום שמעצמות אחרות – סין, הודו, יפן, האיחוד האירופי – מתחזקות והופכות למשפיעות יותר. לפיכך, התשובה היחידה "על השאלה שהציבור הרחב מרבה להתווכח עליה, האם ארצות הברית יכולה לשמור את מעמדה הנוכחי, היא 'לאו'"..

את נבואת הזעם שלו על עתידה של אמריקה שאב קנדי מלקחיהן של מעצמות גדולות קודמות שנפלו. הוא התחיל את סקירתו בספרד, המעצה האירופית הגדולה הראשונה שהייתה בעלת נכסים ביבשת ומעבר לים. למרות צבאה המעולה, ההגנה על כל התחייבויותיה הייתה כרוכה בהוצאות גבוהות יותר מהכנסותיה. ההוצאות מומנו על ידי גרעונות תקציביים שיצרו אינפלציה. ספרד החזיקה מעמד רק משום שצרפת, היריבה הראשית שלה, ניהלה את ענייניה גרוע יותר. בסוך המאה ה-17 פיתחה צרפת שיטה ביורוקרטית וצבאית שאפשרה לה לנצל את המקורות הכלכליים שלה בצורה יעילה כל כך, שנדרשה קואליציה של כל המעצמות האירופיות האחרות כדי למנוע ממנה הגמוניה באירופה. אלא שגם צרפת שגתה בהתחייבויות יתרות. שגיאה זו הובילה אותה לפשיטת רגל כלכלית, שהייתה אחד הגורמים למהפכה הצרפתית.

היריבה העיקרית של צרפת במאה ה-18, בריטניה, שילבה בין התפתחות מסחרית, שאפשרה לה לממן צי שעוד הרחיב את התפתחותה המסחרית, לבין בניית הון, שאפשר לה לממן טכנולוגיות תעשייתיות חלוציות. לתהליך זה נלווה ניהול פוליטי נבון, שהפך את בריטניה החל מהמלחמות הנפוליאוניות למעצמה החזקה ביותר בעולם, למרות התרומה הצבאית המינימלית שלה למלחמות שהתנהלו ביבשת. בסוף המאה ה-19 איבדה בריטניה את ההובלה הכלכלית לטובתה של ארצות הברית, ובמקביל נדרשה להקדיש מקורות גדולים והולכים לצי צבאי. מקורות המימון הגיעו בעיקר מכיסם של בעלי הקרקעות.

קנדי טען, שההחלטה האסטרטגית החשובה והמתוחכמת ביותר שבריטניה קיבלה ברבע האחרון של המאה ה-19 הייתה לא להתמודד עם עוצמתה העולה של ארצות הברית. האויבים המסורתיים הפכו לידידים, ומאוחר יותר לבעלי ברית. הייתה זו תמיכתה של ארצות הברית שהעניקה לבריטניה את הניצחון במלחמת העולם הראשונה ובמלחמת העולם השנייה. כאשר תמיכה זו הסתיימה לא יכלה עוד בריטניה להגן על הנכסים האימפריאליים שלה. מלחמת העולם השנייה הפכה את ארצות הברית למעצמה עולמית חזקה מבריטניה. כלכלתה לא נפגעה, ואף התעצמה. רוב יריבותיה ספגו ירידה משמעותית בכוחן, ועלייתן של יריבות חדשות הייתה איטית. אולם בהדרגה ארצות הברית קיבלה על עמה התחייבויות גלובליות אדירות, גדולות מיכולותיה, ואלה מסכנות אותה, כפי שסיכנו את ספרד ב-1600 ואת בריטניה ב-1900.

[1] ספרו של קנדי, עלייתן ונפילתן של המעצמות הגדולות, יצא בהוצאת דביר ב-1992. הסקירה של התזה של הנטינגטון מבוססת על מאמרו של ארנון גוטפלד בספר בעריכת אוריה שביט, שקיעת המערב עליית האסלאם: עיונים בהגות על עתיד הציוויליזציות, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2010.

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s