בסיסי הלגיטימציה של השלטון במצרים

בשלהי שנות התשעים נראה שלטונו של מובראכ יציב מאין כמותו. הוא הצליח להתמודד בהצלחה עם גורמים אסלאמים רדיקאליים שהפעילו כנגדו טרור והצליח גם להכיל את תנועת האחים המוסלמים ולמנוע ממנה להשתלב בחיים הפוליטיים ובשלטון. אך כבר מספר שנים קודם לכן  ניסו חוקרים להסביר את הגורמים לשרידותו של המשטר ואת בסיסי הלגיטימציה  לשלטונו. אחד הניסיונות היה של עמי איילון בסקירה על הסדר פוליטי במצרים שפורסמה בתוך לקט מאמרים בנושא העוסק במדינה זו.

לפי עמי איילון, מצרים נתפסת כמודל קלאסי ל"חברה הידראולית". זוהי מדינה השוכנת לחוף הנהר, והתפתחה כמדינה היררכית שבה הנתינים תמיד נשאו עיניהם לשליט שידאג לצורכיהם ויגן עליהם מפני אויביהם. לא משתמעים מכך סבילות וציות מוחלטים: מצרים ידעה מרידות בזמן העתיק והמודרני גם יחד, אך לגבי המצרים שליט רב עצמה העומד בראש המדינה היא מצב הדברים הטבעי. מושג מסורתי זה שרר בתקופות טרום-מודרניות. הוא אמנם נחשק לאחרונה בשל ההתפתחויות המודרניות אך נותר מקובל בחוגים רחבים. הוא עדיין לא הוחלף באופן יעיל בחלופה פלורליסטית.[1]

הרעיון שעל המערכת להיות מונהגת בידי סמכות חזקה ויחידה אינה רק ענף צדדי של הפילוסופיה "ההידראולית"; היא עולה גם מהמחשבה הפוליטית האסלאמית, אמונתם של כ-90% מאוכלוסי מצרים. האסלאם דורש מהמאמינים להאמין בשליט, מי שלא יהיה; מעבר לחובה הפוליטית, הציות הוא צווי של האמונה. בדומה למושג ההידראולי, גם עיקרון הציות האסלאמי נשחק באופן ניכר בהשפעת המודרניזציה. יחד עם זאת, במדינה שהיא ברובה דתית, הדעה המקובלת היא שרווחת החברה דורשת הנהגה סמכותית.[2]

המושגים המסורתיים, שעוצבו בידי הגיאוגרפיה ותורת האסלאם, חברו יחד להעניק לראש המדינה המצרית מעמד ייחודי. עצם עובדת היותו 'ראיס' מעניקה לו לגיטימציה רחבה, במצרים יותר מאשר ברוב המדינות האחרות. לגישה זו שותפים לא רק המגזרים המסורתיים בחברה המצרית, אלא גם במידה רבה האליטה הפוליטית והאינטלקטואלית. הדבר התברר למשל, במאבקו של הנשיא סאדאת כנגד יריביו הפוליטיים עם עלותו לשלטון ב-1970. עצם העובדה שסאדאת ישב על כס הנשיאות העניקה לו תמיכה חיונית של הצבא והפוליטיקאים נגד מספר מתחרים רבי עצמה. גם כאשר סאדאת נרצח, תומכיו ומתנגדיו גם יחד היו בהלם, כי ההתקפה עליו נראתה כהסתערות על עצם מוסד הנשיאות.[3]

מקור חשוב אחר ללגיטימציה פוליטית היא מהפכת יולי 1952, אשר הדיחה את המשטר המלוכני של המלך פארוק, וייסדה רפובליקה מודרנית. הרעיונות המקוריים של המהפכה נחשבים מאוד בעיני כל המצרים, כמעט. זו הייתה תנועת שחרור, שיועדה לפטור את המדינה משלטון זר ומעונשה של ממשלה מושחתת; לחלק את העושר וההזדמנויות  חדש ולהנהיג את מצרים לתהילה בינלאומית. אמנם זוהר המהפכה וההערצה העממית אשר היתה מנת חלקם של המנהיגים הראשונים הועמה במשך השנים, אך חלק מהזוהר נותר בעינו. לאחר ארבעים שנה, מובארכ עודנו נושא את דגל המהפכה כדי לצבור יוקרה. סמלי המהפכה וטקסיה, זכר הגיבורים והשפה הרגשנית הם חלק בלתי נפרד מהסגנון הפוליטי של המדינה. כך מתמשך המאבק נגד אויביה החיצוניים של המהפכה, אשר לדעת הכול, טרם עברו מהעולם. המשטר הנוכחי ממשיך, אפוא, להוות מגן נגד האיום הזה, ועומד על משמר כבודה של מצרים. חוסני מובארכ כראש מדינה, נהנה ממעמד מיוחד: הוא בן של 'דור אוקטובר (1973)' של המהפכה, ונחשב בחוגים רחבים למנהיג המאבק המתמשך להבטחת מקום של כבוד למצרים תחת השמש בעולם המודרני.[4]


[1] עמי איילון, "הסדר פוליטי במצרים: המשכיות ואתגרים", בתוך: מצרים: לקט מאמרים, נובמבר 1994 (להלן, עמי איילון, הסדר פוליטי במצרים), עמ' 164-163.

[2] עמי איילון, הסדר פוליטי במצרים, עמ' 164.

[3] עמי איילון, הסדר פוליטי במצרים, עמ' 164.

[4] עמי איילון, הסדר פוליטי במצרים, עמ' 164.

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s