ניסיונות להסדר בין ישראל לסוריה בשנות החמישים

לאחר מלחמת העצמאות התכנסו נציגי ישראל ומדינות ערב בלוזן, שוויץ, וניהלו שיחות לא ישירות באמצעות מתווכי הוועדה. אך הפער שנתגלה היה רחב מדי. הציבור הישראלי לא היה נכון לוותר על נתח כלשהו מן השטח שכבש במאמץ אדירים, או להניח לפליטים לשוב – שתי התביעות הערביות העיקשות והמתמידות. ההצעה הישראלית לאפשר שיבת 65 אלף עד 100 אלף נתקלה בסירוב מוחלט, ובספטמבר הסתיימה הוועידה בכישלון גמור. הישראלים וועדת הפיוס כאחת היו מודעים לנטייתם של נציבים ערבים לגלוש בשיחות רב צדדיות לעמדות קיצוניות ובלתי מתפשרות. בישראל, לפחות, שררה תחושה כי משא ומתן דו צדדי חשאי עשוי לפתוח פתח ממשי יותר להגעה לעמק השווה.

דוגמה לכך ניתן לראות בגזרה הסורית. במהלך המשא ומתן של שביתת הנשק באביב 1949 בין ישראל לסוריה, הציע חוסני זעים, מי שהיה שליטה הצבאי של סוריה באותה תקופה, שסוריה תחתום על הסכם שלום מלא עם ישראל. לפי הצעתו, הסכם זה יכלול גבולות פתוחים וחילופי שגרירים מיידיים, וכן שיתוף פעולה כלכלי וצבאי. הוא אף הציע ליישב 250,000 עד 300,000 פליטים פלסטינים באזור הג'זירה בסוריה כחלק מהסכם השלום, אך עמד על כך שישראל תוותר ויתורים טריטוריאליים ושהוא ודוד בן-גוריון, ראש ממשלת ישראל, ייפגשו על מנת לדון על הסכם השלום. אלא שבן-גוריון סירב להיפגש עם זעים כל עוד לא התחייבה סוריה לפנות את השטחים שכבשה במלחמת 1948 ולשוב לגבול הבינלאומי.

לטענתו של  אריה שלו בספרו שיתוף פעולה בצל עימות, היו מספר סיבות לכך שדוד בן-גוריון סרב לתת את הסכמתו להיענות להצעתו של חוסני זעים. ראשית, תנאיה המוקדמים של סוריה בתחום הטריטוריאלי אם תתנהלנה שיחות שלום, כללו את מחציתה של הכנרת. סיבה שנייה להיסוסו של בן-גוריון הייתה הערכתו כי פגישה עם מנהיג ערבי עדיין אינה הישג חשוב כשלעצמו. הסיבה השלישית הייתה הדעה שרווחה בקרב עובדים בכירים במשרד החוץ כי שביתת הנשק מספיקה לנו באותו שלב וכי יש לבססה תחילה ואין צורך לרוץ אחרי השלום מחשש הדרישות הגבוהות שיעמידו הערבים.

שלו מבקר את החלטתו של בן-גוריון וטוען כי למרות הסיכונים והספקות לגבי ההצעה הסורית, היה רצוי לנסות למצות את הצעתו של נשיא סוריה, שהייתה מדינה ערבית מרכזית לכל הדעות. בקיומה של פגישה כזו היו הישראלים משיגים לגיטימציה לפגישות מעין אלה, ובדרג גבוה. נוסף על כך, עצם הצעתה של סוריה ויוזמתה להיפגש עם ראש ממשלת ישראל, מצביעים כי אל אף עמדתה הקיצונית, היא נקטה גישה פרגמאטית. אבל הוא מציין גם כי מבחינה פנימית סורית, הייתה גישה זו בלתי מעשית, משום שהשלטון הסורי לא יכול היה ליישם אותה, ואלי משום כך לא יצאה לפועל פגישה בין מנהיגי ישראל לסוריה.

יתכן גם, שמנהיגי ישראל חשדו בזעים, שהצעותיו אינן אלא תכסיס לנכיסת שטחים ומקורות מים. שם טוב לא היה לו, לא מבית ולא מחוץ. בשהותו בגלות בפריס, לפני המלחמה, קיים מגעים חוזרים ונשנים עם פקידים ציונים ואמריקנים – ונראה שאלה ואלה ראו בו נכס מודיעיני. בעלותו על כס הנשיאות של סוריה מינה את עצמו למרשל והתקין לעצמו שרביט במחיר 3,000 דולר; ופעם נשמע אומר לרעייתו: "יום אחד את תהיי מלכה". בן-גוריון הביע "סלידה וחשד עמוקים כלפי זעים", ואפילו אפיינו כ"מוסולויני הקטן". אך הוא הודה, כי זעים "משום מה [—] רוצה ביחסים טובים אתנו". ועם זאת היה מודאג, או העמיד פני מודאג, דווקא בשל אותן תכונות של זעים – פרגמאטיות והעדר עקרונות ואידיאלים – שאפשרו לו להעלות את הצעת השלום שלו.

אך לדעתו של בני מוריס בספרו קורבנות: תולדות הסכסוך הציוני-הערבי 2001-1881, לא כנותו של זעים או מידת רצינותו היו גורמי הדאגה העיקרית, מנהיגי ישראל פשוט סירבו להעלות בדעתם ויתור על שטח או על מים לצורך עשיית שלום. הן הפגינו בעליל קיבעון ונוקשות כלפי סוריה, בהיותם משוכנעים כי הערבים בסופו של דבר, ייעתרו לעשות שלום מבלי שישראל תצטרך להשיב להם בוויתורים שכאלה, ועד אז די בהסכמי שביתת נשק.

אך מה לגבי המשך שנות החמישים? האם גם אז לא היה ניתן להגיע להסדר בין ישראל לסוריה?

אז לפי משה מעוז בספרו ישראל-סוריה: סוף הסכסוך?!, התשובה לכך ברורה. לטענתו, לא היה אפשר להשיג הסכם שלום סורי ישראלי בשנות החמישים המוקדמות. החוויה הטראומטית של מלחמת 1948 הורגשה עדיין אצל הישראלים והסורים גם יחד, והוגברה על ידי פחד, אי אמון ודעות קדומות הדדיים. בעוד יהודי ישראל חשו מאוימים בגלל תאוות המלחמה הסורית וכוונותיה המוצהרות של סוריה לחסל את ישראל, חששו ערביי סוריה מתוקפנות צבאית ומשאיפות התפשטות טריטוריאליות של ישראל. אכן, רגשות החרדה של הסורים תרמו במידה רבה להניא את שישכלי מלהציע שלום מלא לישראל.

שישכלי, אף שהיה רודן, לא היה חזק דיו להסדיר הסכם שלום עם ישראל. תחת זאת הציע, בסדרת מגעים חשאיים, הסכם חלופי שהיה כרוך בוויתורים טריטוריאליים מצד ישראל, ויתורים שהיה בהם כדי לשפר את עמדתה האסטרטגית של סוריה מול ישראל, ולכן היו אולי עשויים להתקבל על דעת הציבור הסורי האנטי-ישראלי. נראה שאפילו הצעתו לחתום על הסכם אי תוקפנות או אי לוחמה עם ישראל היה צעד נועז; שכן לאחר ההתנקשות בחיי עבדאללה מלך ירדן ב-1951 בגלל מגעיו עם ישראל, היה שישכלי המנהיג הערבי הראשון שהעז בכל זאת לנסות להגיע לכלל הסכם עם ישראל. אבל כאשר ניסיון זה נכשל, השתמש שישכלי באיום מצד ישראל לחזק את שלטונו.

בן-גוריון מצידו לא היה מוכן כלל וכלל לוויתורים טריטוריאליים כלשהם באזור המפורז, שהיה רשמית בריבונות ישראל, וודאי שלא לוויתור על מחצית הכנרת ומחצית אגם החולה כפי שנתבקש, על פי דיווחים על ידי שישכלי. הוא לא היה מוכן לוות לסוריה אפילו ויתורים טריטוריאליים מזעריים תמורת שלום, ובוודאי שלא תמורת הסכם אי תוקפנות שהיה, לטענתו, כלול כבר בהסכם שביתת הנשק.

עם זאת, היו כמה נושאי משרה ישראליים שעמדתם הייתה שונה. פרט לארצות הברית, שתמכה בהסדר חדש באזור המפורז, טען גם משה שרת שאם תסתפק סוריה בוויתורים ישראליים קלים, "כדאי יהיה לנו לשלם מחיר זה בעד חיסול פרשת האזור המפורז". בניגוד לבן-גוריון, ציין שרת גם כי: מבחינת השיטה חתרו הסורים לפתרון הבעיה בדרך מעשית ופשוטה, ואילו הישראלים סיבכו את העניין בדקדוקי חוק אשר כפסע בינם ובין פלפול". וכאשר במאי 1953 נכשל לבסוף המשא ומתן הסורי ישראלי, לא נמנע מייג'ור ג'נרל ריילי, יושב ראש הוועדה המעורבת של שביתת הנשק מלמתוח ביקורת על המשלחת הישראלית עקב כישלון זה, ואילו הציר האמריקני בדמשק הכריז שהישראלים, ולא הסורים, הם שהרסו את המשא ומתן.

אם אכן הייתה אפשרות כלשהי להשיג הסכם סורי ישראלי תחת שלטונו הסמכותי של שישכלי, אפשרות כזו נגוזה בתקופת המשטר הדמוקרטי פרלמנטארי הסורי החדש. בעוד הקו הקשוח של בן-גוריון ודיין כלפי סוריה הוסיף לגבור על עמדתו הגמישה יותר של שרת, נעשו עמדותיה של סוריה כלפי ישראל לאחר 1954 תוקפניות יותר, הן בגלל שינויים פוליטיים משמעותיים מבית, והן בגלל גורמים אזוריים ובינלאומיים. עמדות אלה של שני הצדדים יצרו סכסוך של "סכום אפס" בין דמשק לירושלים, סכסוך שבו ניצחון צד אחד אינו יכול לבוא אלא על חשבון הצד האחר.

מודעות פרסומת

3 thoughts on “ניסיונות להסדר בין ישראל לסוריה בשנות החמישים

  1. orihippo ספטמבר 16, 2014 / 6:02 am

    מעניין מאד.
    מה היה קורה בשנות החמישים אם הינו מוותרים על חצי כנרת והמשטר היה מתחלף והינו מקבלים קדחת בתמורה?

  2. ronyuval1 ספטמבר 16, 2014 / 9:58 pm

    לא יודע מה היה קורה. אבל אני כן יודע מה קרה. המשך פעולות איבה בגבול. יישובים שנפגעו מאש סורית ומלחמה שגררה עוד מלחמה ועוד מלחמה. כך שבמאזן הסופי אני לא יודע מה טוב יותר.

    • ronyuval1 ספטמבר 16, 2014 / 10:45 pm

      בנוגע לסוגיית השלום המוחמץ ברצוני להביא את דבריו של בני מוריס בספרו מלחמות הגבול של ישראל.

      לטענתו, התיעוד הישראלי והמערבי הנגיש אינו מעלה תשובה ברורה. יתכן שפתיחת ארכיוני מדינות ערב תשפוך אור על כנותם של המנהיגים הערביים שבהם מדובר; רק אז יהיה אפשר להכריע אם היו שני הצדדים כנים, גמישים ונחרצים די הצורך. לפי שעה, כל שניתן לומר הוא כי המנהיגות הישראלית לא הייתה נלהבת דיה ואף לא נחרצת דיה לדבוק בתהליך השלום, וכי ישראל לא הייתה נכונה לוותר אותם ויתורים של ממש, שאך הם לבדם היו עשויים להביא מנהיגים ערביים כעבדאללה וזעים לקבוץ המימה. האם המנהיגים הערביים היו נענים? האם ההסכמים, אילו נחתמו, היו מאריכים ימים? מקומן של התשובות לשאלות אלה יכירן במחוזות הניחוש "אילו" ו"שמא".

      בנוגע לשאלה האם מנהיגי ישראל היו צריכים לוותר ויתורים אלה הוא אפילו לא טרח לעסוק בה. לדעתי בצדק, מכיוון שזה נוגע בסוגיה פוליטית שאין מקומה במחקר ההיסטורי ולכל אחד תהיה תשובה אחרת במקרה זה.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s