גורמי המשכיות ושינוי במצרים

ב-1994 פורסמה סקירה של עמי איילון על הסדר פוליטי במצרים בתוך לקט מאמרים בנושא העוסק במדינה זו. בסקירה זו הוא טען כי המשטר המצרי בגיבוי הצבא ותוך בקרה צמודה על הביורוקרטיה, הוא חזק לאין שיעור מכל גורם אחר בזירה. הפונדמנטליסטים, הכוח היחיד בעל פוטנציאל כלשהו, מפולגים, בלתי מאורגנים והנהגתם לקויה. הם מהווים איום על המשטר בכמה צורות, אך עודם רחוקים מלהוות חלופה בת-קיימא. כל השחקנים האחרים על הבמה, לרבות פוליטיקאים ממפלגות האופוזיציה הם בעלי משקל משני או שולי.[1]

כוחו של המשטר הוא הגורם החשוב ביותר בהתפתחותה הפוליטית של המדינה. ככל ממשלה, גם זו של מובראכ היא בעלת חושי הישרדות מחודדים, יחד עם אמונה עמוקה בבלעדיות המסר שלה בארץ. ניהול נכון של הקשרים עם הכוחות המזוינים, מבטיח את המשך תמיכתם. כמו כן תלותה המתמדת של הביורוקרטיה בממשלה, לגבי תעסוקה וחלוקת המשאבים, מבטיח את המשך שיתוף הפעולה שלהם. איחוד זה של אינטרסים בין המנגנונים מעניק לממשלה עמידות גבוהה במערכת המצרית. זאת בצירוף לצייתנות המצרית המסורתית לסמכות מרכזית ותמיכת בעלי בריתה החיצוניים של המדינה, יכולים לאפשר למשטר הקיים להישאר בשלטון בעתיד הנראה לעין.[2]

מאידך גיסא, צירוף של כוחות מושך את מצרים לכיוון הפוך. איחוד של קשיים כלכליים ופונדמנטליזם, יחד עם העדר חזון מרשים לעתיד, עלול להיות תמהיל המסוכן ליציבות. הקשיים הגדלים, חוסר שביעות הרצון של רבים מבני הדור הצעיר והתפשטות צורות קיצוניות של הפונדמנטליזם, הם גורמים אשר מגבירים את האיום. ניתן לתאר שהלחץ על הממשלה, מצד אלה המציעים את המוצא שלהם מהמשבר, יגבר. הממשלה תאלץ לסגל את דרכיה לאלה של הפונדמנטליסטים, או להתעמת עמם בעוצמה יתרה. כל אחת מתגובות אלה עלולה להיות מכאיבה ומסוכנת.[3]

ברור שבכבוד המסורתי המפורסם של המצרים לסמכות, אינו אינסופי. הניסיון מראה שבמקרים של לחצים קיצוניים, המצרים עלולים להגיב בהתפרצות זעם ואלימות, ולשחרר קיטור שהצטבר בתקופה ארוכה של איפוק. ההתפרצויות הדרמטיות של 1977, 1981, 1986 ובמקרים אחרים בקנה מידה קטן יותר, מציינים את קצה גבול הסובלנות. הם מראים כי כאשר המצרים מאבדים את סבלנותם, הם מסוגלים להתפרץ וללחוץ את השליט המיועד לעמדת התגוננות. הנפץ בהתפוצצות כזו יכול להיות עליה חדה במחירי מוצרי היסוד (בעיקר לחם, אך גם מצרכים אחרים), ההשפעה המצטברת של עליות מחירים מתונות יותר, או שינוי פתאומי במעמדה של מצרים בסביבה הבינלאומית, בצורה שמעוררת רגשות עזים, אין לדעת היכן ומתי נמצאת נקודת ההתפרצות הזאת.[4]

ואכן, אחת ההתפתחויות  המשמעותיות ביותר של האביב הערבי היתה שמונה-עשר ימי המחאה במצרים, שהובילו להתפטרותו של הנשיא חוסני מובארק, שהיה עד אותה עת סמל ומופת ליציבות ערבית ואחד מעמודי התווך של הנוכחות האסטרטגית של המערב במזרח התיכון. בהשראתה של ההתקוממות המוצלחת בתוניסיה פרצו במצרים הפגנות בקנה מידה גדול, וזאת פחות משבועיים אחרי בריחתו של בן-עלי מתוניסיה. מומחים רבים סברו כי היות שהאוכלוסייה במצרים ענייה הרבה יותר ומשכילה הרבה פחות, אין זה סביר שתתרחש במצרים התקוממות דומה לזו שהיתה בתוניסיה. לאמיתו של דבר, פעילים ליברלים שקלו כבר זמן רב קודם לכן להוציא הפגנות אל הרחוב – ובייחוד אחרי הבחירות המפוברקות של נובמבר 2010, שרק הדגישו והבהירו את חוסר ההיענות ואת שחיתותה של הממשלה. המחאה בתוניסיה סיפקה את התמריץ שהוביל ל"יום המרד, ב-25 בינואר 2011, שבו יצאו עשרות אלפי מפגינים להפגנות סוערות בכל רחבי המדינה. בתגובה לשימוש המפגינים ב"טוויטר" לארגון ההפגנות באותו היום ולתיאום פעולות המחאה של היום הבא, חסם המשטר את הגישה לאתר "טוויטר". ביומיים הבאים פרצה מחאה סוערת נוספת, שבמהלכה התרחשו גם שתי ההתנגשויות הגדולות ביותר עם כוחות המשטרה.[5]

אך הפעם היו אלו הקבוצות הליברליות והחילוניות, שנותרו מפולגות ולא מאורגנות. לעומתן הצליחו האחים המוסלמים והקבוצות הסלפיות הקיצוניות לגבש לעצמן תמיכה איתנה בקרב ההמונים. אכן, שלושה שלבי בחירות לפרלמנט (נובמבר ודצמבר 2011 וינואר 2012) הסתיימו בניצחון מרשים של המפלגות האסלאמיסטיות, עד כי התעורר בלב הליברלים והקופטים הנוצריים החשש שמא נפלה הדמוקרטיה קורבן למחטף. הצבא ביטל את הבחירות לפרלמנט ביוני 2012 בעקבות פסיקה של בית המשפט החוקתי שהבחירות פסולות. אך ביולי 2012, בבחירות לנשיאות, נבחר מוחמד מורסי, מועמד האחים המוסלמים, אשר חזה את ניצחונם של החוגים האסלאמיסטיים במדינה. מורסי ביטל את החלטת הצבא לפזר את הפרלמנט ואף פיטר את ראשיו. נראה שנכון ל-2013 הצליח הנשיא האסלאמיסטי להשליט את מרותו על הצבא.[6]

אך לא עבר זמן קצר וב-2013 ביצע צבא מצרים במדינה כאשר הדיח את נשיא מצרים הנבחר מוחמד מורסי ומינה במקומו את עדלי מנסור כנשיא זמני. ב-9 ביולי 2013 מונה חאזם אל-בבלאווי לראש ממשלת המעבר, כשזמן קצר קודם למינוי הנשיא עדלי מנסור הכריז על תוכנית חירום לפיה הבחירות לנשיאות ולפרלמנט ייערכו בתחילת שנת 2014. בינואר אושרה במשאל עם חוקה חדשה. החל משפט של הנשיא המודח מורסי. שר ההגנה עבד אל-פתאח א-סיסי התפטר מתפקידו כדי להתמודד בבחירות לנשיאות מצרים 2014. במרץ נידונו 529 פעילי "האחים המוסלמים" לעונש מוות. ב-8 ביוני 2014 הושבע א-סיסי לנשיא.[7]

מה יהיה בסוף. רק ימים יגידו…


[1] עמי איילון, "הסדר פוליטי במצרים: המשכיות ואתגרים", בתוך: מצרים: לקט מאמרים, נובמבר 1994 (להלן, עמי איילון, הסדר פוליטי במצרים), עמ' 178.

[2] עמי איילון, הסדר הפוליטי במצרים, עמ' 178.

[3] עמי איילון, הסדר הפוליטי במצרים, עמ' 178.

[4] עמי איילון, הסדר הפוליטי במצרים, עמ' 179-178.

[5]אפרים ענבר (עורך), אביב ערבי? ישראל העולם והשינויים האזוריים, תל-אביב, 2013, עמ' 12. (להלן: אפרים ענבר, אביב ערבי?).

[6] אפרים ענבר, אביב ערבי?, עמ' 14.

[7] ערך על ההפיכה במצרים (2013) בויקיפדיה.

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s