גישות יסוד במדיניותה של ישראל כלפי העולם הערבי

לפי שמעון גולן, בספרו גבול חם מלחמה קרה: התגבשות מדיניות הביטחון של ישראל 1953-1949, עם תום מלחמת העצמאות שרר מצב של שביתת נשק בין ישראל לבין שכנותיה. עם חלוף הזמן הלכו ונמוגו תקוותיה של ישראל, כי הסכמי שביתת הנשק יובילו במהרה לשלום. גישתם הבסיסית של הערבים – שאין למדינה יהודית זכות קיום באזור – נותרה בעינה. מדינות ערב המשיכו לפעול במגמה להשיג את מה שלא הצליחו להשיג במלחמת העצמאות – להכחיד את מדינת ישראל. הן סירבו להכיר בה, חתרו תחת מעמדה הבינלאומי, פעלו להכשלת התקרבות בינה לבין מדינות שונות, הטילו עליה חרם כלכלי, הפעילו לחץ מדיני להחזרת הפליטים, לתשלום פיצויים ולוויתורים טריטוריאליים מצידה, פגעו בביטחון היום-יומי של תושביה והכריזו על כוונתן לצאת ל"סיבוב שני" נגדה.

לטענתו, העובדה, שלא הושג שלום פגעה בישראל. לא זו בלבד, שאפשרויות הצמיחה והפיתוח שלה היו מוגבלות בשל העדר הקשרים עם המדינות השכנות, אלה שהסכנות הביטחוניות שבפניה ניצבה אילצו אותה להשקיע חלק ניכר ממשאביה בתחום הביטחון, והדבר הגביל את יכולתה להקצות משאבים למשימות הבנייה והפיתוח. ישראל חתרה להשיג שלום עם שכנותיה, אך הגיעה למסקנה, שאל לה להציג את השלום ככורח דחוף, שכן הדבר עלול לגרום לכך, שהצד שכנגד יקשיח את עמדותיו ויעלה את מחיר הסכמתו לשלום. ישראל רצתה בשלום על בסיס הסטטוס-קוו הטריטוריאלי והדמוגרפי, שנקבע בהסכמי שביתת הנשק – בלא לקבל לתחומה מספר ניכר של פליטים ובלי לוותר על שטחים. היו גורמים שאף גרסו, כי הגבולות הקיימים – בעיקר עם ירדן – הם בעייתיים מבחינתה של ישראל ויש לנצל הזדמנויות כדי לשנותם.

מנתוני היסוד האלה הוסקה המסקנה, שיש לנקוט כלפי העולם הערבי אסטרטגיה של חתירה לשלום המלווה בכוננות לקראת מלחמה. יש לעודד את הערבים להגיע להסכם שלום. זאת, בין היתר, על ידי נקיטת צעדים שיפיגו את חששותיהם מפני ישראל, איתורם של חוגים במדינות ערב, שיהיו מעוניינים בשלום עם ישראל ויצירת אינטרסים כלכליים משותפים. במקביל לכך יש לנקוט צעדים, שיקשו על מדינות ערב לצאת ל"סיבוב שני", למשל, על ידי פעולות למניעת התלכדות של כוחות ערביים עוינים ולמניעת הספקת נשק מהמערב למדינות ערב. יש גם להתכונן לאפשרות, שהמאמצים האלה ייכשלו, והן יצאו למלחמה, ולעשות הכנות לקידום פני מלחמה.

כמו כן הוא מציין כי משרד החוץ ראה חשיבות רבה בהתערותה של ישראל באזור, אולם בן-גוריון דחה את הגישה הזאת. גם לאחר השואה, שבה נספו שישה מיליון מיהודי אירופה, הוא הוסיף לראות בעם היהודי עם אירופי, שמדינתו נמצאת באסיה, ושתרבותם של העמים שסביבם ומשטריהם זרים לו. הוא ראה אמנם חשיבות רבה בהשגת שלום עם המדינות השכנות, אך ייחס חשיבות ראשונה במעלה לקשר של מדינת ישראל עם ארצות הברית ואילו הקשרים עם העולם הערבי נחשבו בעיניו לשניים במעלה.

מודעות פרסומת

One thought on “גישות יסוד במדיניותה של ישראל כלפי העולם הערבי

  1. ori אוקטובר 1, 2013 / 12:48 pm

    מעניי מאד, אבל האם משהו השתנה? את הדברים שהעלת אני זוכר מילדותי ובגרותי. אני לא חושב שהרבה השתנה. השלום שהושג הושג בלחץ האמריקאים והוא לא התקדם לשום מקום. זה לא שלום מה שיש עם מצריים, וירדן תמיד היתה מדינה חלשה שנזהרת לעשות גלים. מה קיבלנו בתמורה לשלום? עדיין אין לנו יתרונות כלכלים ממסחר עם הערבים, אפילו עם התורכים אנחנו לא מסתדרים. הגישה של בן גוריון תקפה, עדיך לנופף בכוח הזרוע ולפזול לאירופה וארה"ב

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s