אשליית הלוויין

בשלהי המאה העשרים וראשית המאה העשרים ואחת החלו ממשלות ערב להתמודד עם הופעתן של רשתות טלוויזיה בלוויין. ההנחה הייתה שרשתות אלה הם כוח החותר תחת יסודותיהם של המשטרים הערביים הלא נבחרים ומהוות כלי בשרותה של החירות במזרח התיכון. אך השמחה הייתה מוקדמת מדי וממשלות ערב היטיבו להתמודד איתן בהצלחה.

לפי אוריה שביט בספרו שחר של יום חדש: המהפכה המדומה במזרח התיכון, בחרו הממשלות הערביות בדרך של פשרה על מנת להתמודד באתגר שהציבה בפניהם טכנולוגיית הלוויין. הן עיכלו את הטכנולוגיה הלוויינית, אבל התאימו אותה לצרכיהן. במקום לחסום את תחנות הלוויין המערביות או לפלס להן דרך, יצרו ממשלות ערב, אם באופן ישיר ואם באמצעות אילי הון המקורבים להן, עשרות ערוצי שידור ערביים הנתונים לשליטתם ומספקים לצופים הערבים חלופה לשידורי הטלוויזיה המערביים.

לטענתו, מה שהוגדר כ"מהפכת הלוויין" בעולם המערבי דווקא הרחיק את צרכני התקשורת בעולם הערבי מגישה ישירה ובלתי אמצעית אל המערב. שכן, אם בעידן הטרום-לווייני היה לתכנים שהגיעו ישירות מהמערב מקום מרכזי בעולם המערבי (בין השאר באמצעות הרדיו והווידאו), בעידן הלווייני הגיעו לצרכני התקשורת במזרח התיכון תכנים שמקורם במערב בעיקר באמצעות ערוצים ערביים מתווכים, שנשלטו במישרין או בעקיפין על ידי השליטים הלא נבחרים של האזור.

מכאן והמשטרים הלא נבחרים של המזרח התיכון הפיקו מערוצי הלוויין הערביים תועלת משולשת. ראשית כל, מבחינה פוליטית חיזקו תחנות הלוויין הערביות את מעמדם של השליטים הערבים, כמי שנמצאים מחוץ לדיון הציבורי. דבר זה בא לידי ביטוי בנושאים שבחרו לסקר. רוב התחנות הלווייניות לא נגעו בסוגיות שמהעיסוק בהן עלולה הייתה להשתמע ביקורת ישירה על המנהיגים הלא-נבחרים – זכויות אדם, מאבקן של תנועות אופוזיציה, מעשי שחיתות של מקורבים למשפחות השלטון.

דבר זה בא גם לידי ביטוי בראיונות שקיימו. ראיונות עם אקדמאים, עם פרשנים או עם עיתונאים נעשו לעתים קרובות לפי הדפוסים המוכרים בעיתונות המערבית. המראיינים פנו אל המרואיינים ללא מליצות של כבוד, והציגו את שאלותיהם באופן ישיר וענייני. לעומת זאת, בראיונות שנעשו עם ראשי משטרים נראו המראיינים כמי שקוראים מהכתב רשימה מוכנה של שאלות, האזינו לתשובות ארכניות בהקשבה צייתנית, ונזהרו שלא לערער במישרין על הנאמר.

שנית, נתנו תחנות הלוויין הערביות כלי דיפלומטי רב ערך בידם של השליטים. הן לא נתפסו ככלי תקשורת עצמאיים אלא כשופר המייצג אינטרסים מוגדרים, וכאמצעי תעמולה. שידורי החדשות של התחנות הלווייניות הפכו לחלק מהמשחק הפוליטי הבין-ערבי והממשלות הערביות התייחסו לתחנות כאל זרוע שלטונית. במצב העניינים הזה הפכו התחנות הלווייניות למקור לא אכזב לסכסוכים דיפלומטיים בעולם הערבי. זאת מכיוון ששידורים שנויים במחלוקת התקבלו על ידי ממשלות בזעם משום שנתפסו כהתרסה כנגד המשטר ולפעמים הפכו עילה לפריצתם של משברים בין ממשלות ואף הביאו לניתוק יחסים דיפלומטיים.

תקרית מסוג זה אירעה בין מרוקו לבין ממשלת קטר, בגלל שידוריה של אל-ג'זירה". מרוקו כעסה על מה שהגדירה כשידורים עוינים של אל-ג'זירה והחליטה בתגובה להחזיר את שגרירה בקטר. ההודעה של משרד החוץ המרוקני יצרה זיקה מוחלטת בין אל-ג'זירה לבין קטר. "ממשלת מרוקו רואה באחרונה בתדהמה ובצער עמדות וגישות מסוימות שאותן נוקטת המדינה האחות קטר, הן במישור הפוליטי והן במישור התקשורתי", נאמר בה. שר החוץ הקטרי התגונן מפני האשמות של מרוק בריאיון שהעניק ב-22 ביוני 2000 לאל-ג'זירה עצמה. הוא טען שעמדותיה של אל-ג'זירה אינן מייצגות את עמדותיה של קטר, וקרה לעולם הערבי לא לחשוש מעיתונות חופשית, שעוסקת בבעיותיו. אולם רק לאחר פגישה בין מלך מרוקו לבין אמיר קטר שכך העלבון המרוקני והתאפשרה החזרתו של השגריר.

שלישית, מבחינה תרבותית הן הרחיקו את צופי הטלוויזיה הערבים מתכנים רגישים מבחינה דתית או חברתית שמקורם במערב. העיקרון שהנחה את תחנות הלוויין הערביות היה שהטלוויזיה והקולנוע המערביים עברו התאמות לצופה הערבי. לדוגמה, ערוצי טלוויזיה מערביים המשדרים תכנים מהוגנים ומחכימים לכל המשפחה, כמו ערוץ "דיסני" או "ערוץ ההיסטוריה", נכללו בחבילות הערוצים של הרשתות הרב ערוציות לעומת זאת, ערוצי טלוויזיה המשדרים תכנים מיניים או סרטים שאינם לכל המשפחה לא נכללו בחבילת הערוצים האלה.

דוגמה נוספת היה הסרט "כדורגל בכל שבת" (When Saturday Comes), כפי ששודר ברשת MBC. מבחינת תכניו הסרט מהוגן ומוסרי, וקל לעיכול. הוא מספר את סיפורו של שחקן כדורגל בריטי חובב ממעמד הפועלים, שכדי לפלס לעצמו דרך בעולם הכדורגל המקצועני מוותר על התמכרותו לטיפה המרה ומסתגל לערכי העבודה הקשה והמשמעת. אגב כך, הוא מציג את עליבותה הרוחנית והחומרית שח החברה הבריטית. בעלילה הלא בעייתית של הסרט נמצאו רק שתי סצנות בעייתיות: בסצנה אחת נראה הגיבור מקפץ בעירום עם חבריו לקבוצה באמבט גדול, לאחר ניצחון במשחק; בסצנה אחרת ממש הגיבור את תשוקתו לחברתו מחוץ למסגרת הנישואים. עם הסרתן של שתי הסצנות הפך הסרט ראוי לצפייה.

הוא מסכם ואומר שבראייתם של המשטרים הערביים, ובראייתם של מייסדי התחנות הפרטיים, היה תפקידן של תחנות הלוויין לסייע בשימורם של הסדרים הקיימים ולחסום השפעות תרבותיות, חברתיות וכלכליות לא רצויות מהמערב. את התפקיד הזה הן מילאו בעשור הראשון לפעילותן היטב; והצלחתן הייתה גדולה עד כדי כך, שהממנים הנדיבים שלהן הסכימו להוסיף ולספוג את הפסדי הענק שלהן.

אך הצלחה זו הייתה זמנית. הרי ההפגנות שהפילו את השלטון בתוניסיה ובמצרים לא הובלו על ידי שידורי הטלוויזיה בלוויין, אלה על ידי הרשתות החברתיות באינטרנט דרכן הופצו המסרים והדיווחים לגבי המתרחש בשטח. האם גם הפעם ישכילו הממשלות במזרח התיכון להתמודד אם השינויים הטכנולוגיים העכשוויים? רק העתיד יספק את התשובה לשאלה זו. עד אז נמשיך לנתח את המצב ולשער השערות לגבי המצב הקיים והימים שיגיעו.

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s