על מקורות הפן-ערביות

לפי נדב ספרן, בספרו העימות הערבי ישראלי 1967-1948, פן-ערביות היא מונח שאין לו שווה ערך מדויק בערבית ואין לו מובן מדויק באנגלית. כשאנו מדברים כאן על הפן-ערביות, אנו מקבלים אותה במובנה ההיסטורי הרחב ביותר ובכך כוונתנו לרעיון ולתנועה המכירים בקרבה הדוקה בין העמים הערביים ולמבקשים לתת לקרבה ההיא איזה ביטוי מדיני בר-תוכן. טבעו של אותו ביטוי עשוי להתחיל בשיתוף פעולה מוגבל בין כמה חטיבות ערביות ולהגיע עד להקמת אומה אחת ויחידה המקיפה את כל העמים דוברי הערבית.

לטענתו, כל רעיון הניתן לפירושים רבים, כך העלו חכמים שגם רעיון הפן-ערביות יש לו כמה וכמה מקורות שונים. היו שראו את ניצניו במחשבות, בחלומות ובקווי המדיניות שבהם החזיק אבראהים פחה בנו של מוחמד עלי  איש מצרים, משך התקופה בה משל בסוריה מטעם אביו בשנות השלושים למאה התשע עשרה. היו שנעצו את ראשיתו בסופרים הסוריים הערבים הנוצרים מן הרבע האחרון למאה התשע-עשרה, אשר לראשם קושרים את עטרת המבשרים הרוחניים של הלאומנות הערבית. ועוד יש המוצאים את מקורותיה באיזה איש תככים אנגלי מסתורי שהחדיר בליבו של הח'דיב עבאס השני של מצרים (1914-1892) את הרעיון של ייסוד ח'ליפות ערבית שהוא יעמוד בראשה.

הוא הוסיף, שלא משנה מה חושבים ההיסטוריונים, מבחינתו הנקודה החשובה היא שכל הגרסאות האלה מביאות בחשבון קשר סיבתי בין הולדתו של רעיון הפן-ערביות לתהליך התפוררותה של האימפריה העת'מאנית. לעתים קרובות אפשר להיטיב ולהבין מושגים של סולידריות על ידי התייחסות למושגים שכנגדם הועמדו; במקרה הזה, הגדירה הפן-ערביות עקרון סולידריות שעמד בניגוד לעקרון הרחב יותר של העת'מאניות, שהיא עצמה נשענה במידה רבה על רעיון הסולידריות המוסלמית.

הסכמה רבה יותר שרויה בין ההיסטוריונים באשר למקורה של הפן-ערביות כתנועה מדינית ולאו דווקא כרעיון. הם רואים את גילוייה הראשונים בדרישות שהעלו נכבדים ערביים וצירים ערביים באסיפת הנציגים העת'מאנית שהוקמה לאחר מהפכת התורכים הצעירים ב-1908 לנציגות שווה לערבים, לביזור השלטון, ולאוטונומיה לגלילות הערביים. המושג של גלילות ערביים לא כלל את מצרים, שהיה לה כבר מעמד אוטונומי בתוך האימפריה העת'מאנית והייתה תחת כיבוש בריטי.

כיוון שהשיבו מנהיגי התורכים הצעירים ריקם את פני הנכבדים הערביים, התפתחה בין שתי הקבוצות התרחקות שהייתה יפה להקמתן של כמה אגודות סתר קטנות שחתרו לעצמאות ערבית מלאה. לא הקבוצה השואפת לביזור ולא אלה השואפים לעצמאות לא הרחיקו לכת הרבה עש לזמן שפרצה מלחמת העולם הראשונה; בעקרון הקיפו קבוצות אלו פקידים ונכבדים ספק מתמערבים וכן קציני צבא שאינם מופלגים בתוקף ובתומכים. רוב רובה של האוכלוסייה הערבית כמו גם רוב מנהיגיה ראו עצמם נתינים נאמנים לשולטן הח'ליף העת'מאני, ובהתאם לכך נהגו בשנות המבחן של מלחמת העולם הראשונה.

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s