הויכוח על ההגנה המרחבית בתקופה שלפני מבצע קדש

מרדכי בר-און מביא בספרו שערי עזה, את הטיעונים של אלה שהאמינו ביתרונותיה בסגוליים של השיטה הדפנסיבית-אופנסיבית והמליצו לבסס הכול על מערך ההגנה המרחבית. הבולט שהם היה סא"ל (מיל') ישראל בר, שהיה באותה תקופה הפרשן הצבאי של דבר ועבד בלשכת שר הביטחון. הוא היה מן המטיפים להעדפת ההגנה מתוך בחירה, ועוד בשלהי 1954 פירסם בדבר מאמר עקרוני בשבחי ההגנה המרחבית. "דווקא אופיה של המלחמה המודרנית", טען, "מבטל את ההבדל בין חזית לעורף והופך ארץ שלמה לזירת קרב".

בחורף 1956 ביקש ישראל בר להעלות את ההגנה למדרגת ערך קבוע ועליון: "האסטרטגיה של [מדינת ישראל] כשל התנועה הציונית בעבר תהיה תמיד על פי הכרח דפנסיבית באופן מוחלט, אם גם דרכי הביצוע הטקטיים, לפעמים אף האופרטיביים, יכולים לקבל צורה תוקפנית". מלחמת הקוממיות, טען בר, מלמדת אותנו ש"הישגי ההגנה הולידו את הישגי ההתקפה ולא להיפך. […] יצאנו למבצעי תנופה וכיבוש [רק] כאשר הודות לתקופה של התגוננות עקשנית, גמישה ודינמית – עברה העדיפות לידינו". ומכאן המסקנה: "תורת מלחמת הבזק, של ההכרעה המהירה החד-פעמית, של הדהירה בעלת הנשימה הקצרה, מביאה לאבדן צבאות גדולים – קל וחומר שאסור לצבא קטן שידגול בהם".

התפקיד המרכזי והחיוני שמילאו היישובים בשלבים ההגנתיים של מלחמת השחרור נטעו בתנועה הקיבוצית אמונה עזה בחיוניותה להגנת המדינה. יוסף טבנקין, אשר פקד במלחמת תש"ח על אחת החטיבות התוקפניות והניידות ביותר של הכוחות הלוחמים, כתב עכשיו: "עלינו […] לארגן ולבצר את כל יישובי הארץ כדי להפכם למצודות בלתי נכבשות בידי האויב, 'מוצבי קיפוד' בדרך פלישתו, שבהם ישבור שיניו אחת אחת. […] עלינו לראות בעמידתם של יישובי הספר לא בלבד עניין של הגנה על הנפש והרכוש של תושביהן, אלא פונקציה קובעת בהגנת המדינה כולה".

אנשי התנועה הקיבוצית ותומכיהם הפוליטיים ציירו לעצמם את המלחמה המשמשת ובאה בדמותה של מלחמת השחרור בשלביה המוקדמים. "המלחמה אם תפרוץ, תתלקח מסביב לנקודות ההתיישבות", כתב ראובן (ויניה) כהן, אחד מאנשי המשק הבולטים בקיבוץ המאוחד." לטענתו, "קו החזית של המלחמה האפשרית יתהווה מסביב לנקודות ההתיישבות. […] כוח עמידתן של נקודות ההתיישבות יהווה גם את 'נקודת התורפה' של האויב המתקיף: הוא לא יוכל להתקדם אל לב הארץ כאשר נקודותינו נשארות בעורפו. […] בעמידת נקודות ההתיישבות – הצלת הארץ כולה".

גם אנשי הקיבוץ הארצי וחברי מפ"ם נחלצו להשתתף בויכוח. שמעון אבידן, שנחל תהילה בקרבות הבלימה נגד הצבא הצרי במאי וביוני 1948, נשען על ניסיונו העשיר ואמר: "המבנה הטופוגרפי […] וצירי התנועה הרבים, המובילים לתוך הארץ, מחייבים להשיב תשובה ברורה לשאלת הבלימה של פלישת האויב בשלב הראשון לביצועה. עובדת קיום יישובים קואופרטיביים בעלי סגנון חברתי מסוים […] נותנת בידי מדינת ישראל מכשיר יקר ורב כוח". אפרים ריינר, שהיה אז מפעילי הביטחון של הקיבוץ הארצי, כתב: "ההגנה המרחבית נגזרת מתנאי השטח של מדינת ישראל. אין לנו מרחב לנסיגה ולתמרון כדוגמת רוסיה או סין. במקום שאנו יושבים שם עלינו להתחפר ולעצור את האויב. גם הנימוק המוסרי והפסיכולוגי גויס להגנה על העמדה הזאת: "רק בהגנה על הקיום, כאשר אין ספק שמדובר ב'לית ברירה', אפשר לחנך את העם והנוער לגבורה, לאומץ לב, למסירות נפש ולכושר לחימה". ההגנה היא הדרך הצבאית הביטחונית הטובה והיעילה ביותר משום ש"בה ורק בה מתעלה כל אדם לדרגה עליונה של מסירות והקרבה".

מול אלה הוא מביא את דבריו של משה דיין. במפגש עם חבורת סופרים ואנשי רוח בסוף חודש ינואר אמר, "אי אפשר לנצח על ידי הגנה בלבד. אפשר אמנם להפסיד במלחמה בלי הגנה טובה, אך מלחמת הגנה בלבד גם היא הפסד. […] העיקר במלחמה היא התוקפנות ולא ההגנה. במלחמתנו באויב עלינו להגיע לשטחים שלו, לסיני, לסוריה, לרבת עמון". במקום אחר אמר: "היעדר ה'עומק' במדינה, שבה גבול רצועת עזה מרוחק מתל-אביב 70 ק"מ בלבד, מהווה סכנה כבדה, כי 50-40 הק"מ הראשונים אשר האויב יצליח להשיג על ידי ההפתעה הראשונים שלו יהיו 50 ק"מ מתוך 70 ק"מ שבדרך לתל-אביב". הוא גם העלה את החשש שמה לא יעמדו יישובי העולים החדשים בפני התקפות השריון  המצרי, שהרי אפילו במלחמת השחרור לא עמדו כל היישובים בפני מחץ ההתקפה.

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s