ימים של חרדה

ב-15 במאי 1967 נערך בירושלים מצעד צה"ל, שעמד במרכז אירועי יום העצמאות. ביום עריכת המצעד התקבלו בישראל ידיעות על כך שמצרים מזרימה כוחות צבאיים לחצי-האי סיני. למחרת יום העצמאות של מדינת ישראל, בשעות הבוקר של ה-16 במאי 1967, העביר הרמטכ"ל המצרי גנרל פאוזי מכתב דחוף לידי מפקד כוחות החירום של האו"ם בסיני וברצועת עזה, גנרל ריקיה. במכתב הבהיר הגנרל, כי הורה לכוחות הצבאיים של מצרים להיות מוכנים לפעולה נגד ישראל ברגע שזו תפעל נגד מדינה ערבית כלשהי. לאור ההנחיות האלה, ממשיך פאוזי, רוכזו כוחות שלנו בסיני, בגבולנו המזרחי. למען בטחונים המלא של אנשי כוחות החירום של האו"ם בסיני התבקש הגנרל ריקיה להורות על נסיגת אנשי האו"ם מעמדותיהם באורח מיידי. הגנרל ריקיה נדרש לדווח על ביצוע התביעה המצרית.

התביעה המצרית הפתאומית לפינוי כוחות האו"ם העבירה את הכדור לידיו של המזכיר הכללי של האו"ם, או-תאנט. עליו הוטל להחליט אם לקבל את התביעה המצרית ולהוציא את כוחות האו"ם מסיני, באורח מיידי, או להתנגד לה ולגייס תמיכה בינלאומית נגדה. אופציה נוספת שעמדה בפניו הייתה לקבל באופן עקרוני את המדיניות המצרית, אך לנקוט סחבת מכוונת בהוצאתה אל הפועל. בסופו של דבר התגבשה אצלו ההערכה, כי אין לו ברירה אלא להסכים לפינוי מוחלט של כוחות האו"ם מסיני ומרצועת עזה, כתביעת מצרים. בדיווחיו לעצרת האו"ם ולמועצת הביטחון וכן במפגשים שקיים עם נציגים של מדינות שונות הבהיר המזכ"ל כי נוכחות כוחות האו"ם בסיני מתבססת על הסכמה מצרית. בהעדר הסכמה זו הוא חייב, בצער רב, להורות על פינוי כוחות האו"ם מסיני ומרצועת עזה.

בעקבות אירועים החלה שרשרת של אירועים שהובילה בסופו של דבר למלחמת ששת הימים. בתקופה זו, שנקראת תקופת ההמתנה, ובעיקר בסופה החלה לגבור החרדה בציבור הישראלי שהתגלגלה במהירות לפאניקה. עובדה זו באה לידי ביטוי בספרו של תום שגב, 1967: והארץ שינתה פניה. לפי הספר, ישראלים רבים נסעו לחו"ל: "יום יום צלצלו אליה מכרים וסיפרו שזו וזו עזבה את הארץ", כתבה אישה אחת במכתב; היו ביניהם הרבה נשים וילדים. "מטוסים באים ריקים וממריאים מלאים", דיווח ה'ארץ'. המנצח אריך ליינסדורף ביטל את הקונצרט שלו ונמלט אף הוא, כמוהו כרוב התיירים. בדו"ח שנמסר לרמטכ"ל נאמר שהעיר אילת מתרוקנת מתושביה: אלפים כבר עזבו. צה"ל הוסיף לחשוש שהמצרים או הירדנים עלולים לתקוף את האיר ולנתק אותה מהארץ.

כמו כן, אנשים אגרו מזון, כמעט בכל מקום היתה בהלת קניות. "נשים אימהות שבימים כתיקונם הנן נשות חיל נבונות ומתונות, שמו עתה מצור מבולבל וקולני על חנויות המכולת וקונות בפחד כמעט היסטרי מה שנחוץ ולא נחוץ", רשם ביומנו הסופר הירושלמי ישורון קשת. חנויות מכולת הפסיקו לתת אשראי. "מה יהיה אם חס ושלום לא יהיו לחם ומים ומוצרי חלב, לכשתפרוץ מלחמה באמת?" כתב קשת: לא היה לו ספק שתפרוץ."אינני מאשימה אותם", כתבה אישה אחת מירושלים לקרוביה בנשוויל, צפון קרוליינה: "מן הסתם זכרו את הרעב של 1948". גם היא הלכה לקנות אורז, אטריות וסוכר  וגם דלי מים רזרבי.

בתגובה לפאניקה ביקשו העיתונים לעודד את הציבור, בדיווחים ששידרו אחדות בין העם לצבאו, איתנות ונכונות להקרבה; זהו "הנשק הסודי" של ישראל, קבע מעריב: האדם הישראלי. הנה מעשה בגננת אחת בדרום, דיווח העיתון, שלקחה את 30 ילדי הגן לטיול מחוץ לעיר, עד שהגיעו אל יחידת מילואים שחנתה שם. הזאטוטים, בני חמש, החלו לטפס בצהלה על כלי הרכב. כמה חיילים הרימו אותם על הכתפיים. אחד מהם היה מצויד בחליל ובמלודיקה: הוא אסף את הילדים בצלו של האוהל, השמיע להם מנגינות וצירף אותם בשירה לנגינתו.

חיילים אחרים חילקו לילדים ופלות וסוכריות מתוך מנות הקרב, והשקו אותם במים מתוך המימיות. לבסוף הצטרפו גם החיילים לשירת הילדים: "עוגה, עוגה, עוגה" ו"השפן הקטן".  אחד הילדים דקלם: "חיילים – תשמרו עלינו ועל המדינה ועל הדגל שלנו". הוא זכה לנשיקות רבות. "נדמה כי החיילים, רובם אבות לילדים, נהנו יותר מהביקור מאשר ילדי הגן עצמם", מסר מעריב.

'הלנה  רובינשטיין', חברה לייצור תמרוקים, הבטיחה ללקוחותיה שהיא עושה הכול כדי שהייצור לא יפסק: "חובתנו וחובתך בימי חירום אלו לשמור על קור רוח ולהמשיך בפעילות היומיומית ואפילו להגבירה, ולא להיכנס למצבי רוח ובהלה", קבעה החברה, וציוותה על נשות ישראל: "שמרי על הופעתך, תתאפרי, היראי יפה וחייכי, גם אם זה מאמץ".

הוא מציין גם שהשואה שימשה בשיח הציבורי שלפני המלחמה. "נאצר מדבר ברורות, כשם שעשה זאת היטלר ערב מלחמת העולם השנייה", קבע זאב שיף, הפרשן הצבאי של 'הארץ'. נאומי נאצר, שידורים ברדיו קהיר וקריקטורות אנטישמיות שהופיעו בעיתוני מצרים – נתנו יסוד לקביעה זו. כעבור ימים אחרים פרסם 'הארץ' מאמר מאת אליעזר ליבנה וכותרתו: "סכנת היטלר חוזרת". ליבנה, לשעבר חבר הכנסת מאת מפא"י, גם שלח פתק לאשכול: "נאצר הוא היטלר", כתב.

רבים השוו את מצבה של ישראל למצבה של צ'כוסלובקיה, שהופקרה לנאצים; הם הזכירו את ראש ממשלת בריטניה, נוויל צ'מברליין, שהפקיר את הצ'כים בהסכם מינכן, השוו את פייסנותו לגישת אשכול. מאמרים ומכתבים דומים פורסמו גם ב'ידיעות אחרונות' וב'מעריב'. אחד מעורכי העיתון, שלום רוזנפלד, קרה באותו שבוע ספר על התפרקות צ'כוסלובקיה, שכתב ההיסטוריון הישראלי דוד ויטל, ומשך לילה שלם לא הצליח להירדם מרוב דאגה.

כזה היה גם קו ההסברה הרשמי. משרד החוץ הנחה את שגרירות ישראל בוושינגטון לבקש פגישה דחופה עם ג'יימס רסטון, מעורכי 'ניו יורק טיימס', לשכנעו שההבדל היחיד בין נאצר להיטלר מתבטא בכך שהיטלר טען תמיד שאין לו כוונות זדון ואילו נאצר אומר במפורש שמטרתו להשמיד את ישראל. אחד משרי הממשלה, מרדכי בנטוב, הציע לאשכול להקים מיד 'מרכז ללוחמה פסיכולוגית' שיהיה מבוסס על השוואה בין היטלר לנאצר.

לאור כל אלה מסכם תום שגב וטוען כי בבת אחת, התברר כמה פגיעים היו הישראלים, כמה מסמורטטים. לטענתו לא האיומים של נאצר גרמו לכך – או לפחות לא הם לבדם – כי אם הדכדוך הטובעני אשר משך אל תוכו כה רבים מהם, זה חודשים רבים. האכזבה והתחושה שהחלום הישראלי מיצה את עצמו; אובדן המנהיגות של דוד בן-גוריון, אבי האומה, חוסר האמון ביכולתו של אשכול והזלזול בפוליטיקה בלבד; המיתון והאבטלה, עצירת העלייה והירידה; הקיפוח של המזרחים, החשש שהם יפגעו באופייה האירופי של החברה הישראלית ובתרבותה, יסכנו את מעמדה של האליטה האשכנזית; הקושי לתקשר עם הדור הצעיר; מועקת השעמום; הטרור, התחושה שלא יכול להיות שלום. הכול התנקז אל תוך השבוע שקדם למלחמה, כמו הכניס את המדינה לבועה של אי-שפיות; מאז השואה לא חשו מבודדים כל כך.

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s