עתיד האיחוד האירופי

בגיליון ינואר של מסע אחר כתב דוד ויצטום מאמר בשם "עשור לאירו". במאמר טען המחבר שעשור מאז שהוקם גוש האירו הנה עומד בפני קריסה ובסופו הוא הוסיף שיש כאלה הטוענים שמחיר פירוק גוש האירו עלול להיות התרסקות האיחוד האירופי כולו, ושזו תגרום לרעידת אדמה כלכלית, אי שקט חברתי ופיצול פוליטי. התסריטים הקודרים חוזים, למשל, את הפקרת מדינות מזרח אירופה לאזור ההשפעה של רוסיה, או התקרבות דרמטית בין מדינות דרום אירופה למגרב הערבי-האסלאמי במקביל לתגובתה המתריסה של תורכיה אחרי שהאיחוד האירופי הפנה לה כתף קרה. כבר נזרקה באוויר אפילו המילה הכואבת "מלחמה".

אך לפני כעשור נראו הדברים אחרת. ויליאם היצ'קוק בספרו המאבק על אירופה העלה מספר שאלות לגבי עתידו של האיחוד האירופי. לטענתו, ההיסטוריה של היבשת רוויה אלימות עד כדי כך, שהיא לא מאפשרת לאיש לטעון בתקיפות ובביטחון שהמלחמה נעלמה לחלוטין ולעולמי עולמים מנופה של אירופה. אך ההתקדמות שנעשתה מאז אותן שנים מחרידות של אמצע שנות הארבעים כה גדולה, עד כי איש אינו רוצה לשוב לאחור אל רוחות הרפאים הישנות של האנטגוניזם הלאומי, האידיאולוגיות הטוטליטריות והמלחמה. למרות כל חסרונותיו, האיחוד האירופי נותר עד היום ההישג הגדול ביותר של אירופה במאה העשרים, ניסיון פוליטי וכלכלי בממדים אדירים, שהאירופים חייבים לאמצו ואף להגן עליו.

על מנת לעשות זאת הם יצטרכו לטענתו לקיים שני תנאים. ראשית, על האיחוד האירופי לפתוח את שעריו ליתר פיקוח ציבורי. הוא חייו לפתח פרלמנט עממי, בעל סמכויות אמיתיות, ולא רק סמכויות פיקוח של איזונים ובלמים מול הנציבות ומועצת השרים. אחד מסימני ההיכר העגומים ביותר של האיחוד הוא הפחד המולד המקנן בלב רבים: שהאזרחים המשכילים פחות, המודרים, ישימו לאל עשרות שנים של עבודה סבלנית, על ידי ניצול הקלפיות להבעת חרדותיהם מפני שחיקה מהירה מדי של הריבונות הלאומית. הסיכון הזה קיים, אך האיחוד האירופי חייו ליטול אותו על עצמו כדי לשרוד. שכן על ידי הצגת עצם קיומו של האיחוד לפני הקהל הרחב, בבחירות סדירות ומשמעותיות, ועל ידי יצירת מוסדות דמוקרטיים באמת ובתמים, המסוגלים לבטא את רצון העם, יעניק האיחוד לאזרחי היבשת הגדולה הזאת חלק ונחלה בהישגיו. בלי השתתפות שכזו, יישאר האיחוד לעולם ענק רחוק, מסתורי, מן לווייתן הנמצא הרחק מהישג ידם של האזרחים, מועד לכעס וטינה.

אלא שלא די במוסדות בלבד לחולל דמוקרטיה. בני אדם הם שמחוללים אותה. ואותם אנשים, אם הם מאמינים במפעל, חייבים לרצות להיאבק למענו. לאזרחים יש זכויות אך גם אחריות. האירופים חייבים לגלות, שבעוד שלהם יש הזכות לצפות לטובות הנאה מסוימות מן האיחוד, יש להם גם חובות מסוימות כלפיו: זה פירושה של אזרחות. ומכאן, שהמשימה של העשורים הבאים אינה נעוצה דווקא במדע הצר של כיול הכוח והקולות בתוך מסגרות האיחוד. אלא עם אירופה למצוא דרך טובה יותר לגייס את תושביה ולעורר את התמיכה הגלויה, הגאה והכנה, שכל קהילה מאוחדת באמת ובתמים זקוקה לה. האם אירופה מוכנה עתה, לאחר מאה שנות מלחמה, רצח עם ופאשיזם, לקדם אידיאלים של דמוקרטיה, סובלנות, שוויון ואחדות? ואם כן, אזי אנשי היבשת חייבים להיות מוכנים להילחם למענם, ולהתחייב להמשך המאבק על אירופה.

כיום שעתידו של האיחוד האירופי לוט בערפל והנבואות לגבי עתידה של יבשת אירופה שחורות משחור, יש להיזכר באופטימיות שהייתה באותם ימים ולהבין שבכל נקודת זמן נראים הדברים אחרת. והרי תמיד אומרים שהנבואה ניתנה לשוטים ושכל נבואה משקפת את זמן נתינתה מאשר אומרת משהו על העתיד. לאור זאת כל אחד יכול לבחור את התחזית שמתאימה לו ולקוות שתתממש, בין אם תהיה התחזית הנוכחית או שמה התחזית מלפני כעשור.

מודעות פרסומת

One thought on “עתיד האיחוד האירופי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s