האסלאם כאידיאולוגיה פוליטית

לפי מאליס רות'וון, בספר המבוא שכתב על האסלאם במסגרת סידרת המבואות של הוצאת אוספורד, המילה "פונדמנטליסט" בשפה המקובלת כיום מתארת מוסלמי השואף להקים מחדש את המדינה האסלאמית, תוך שימוש בכל האמצעים העומדים לרשותו. בהתאם להשקפה זו, משימתה של המדינה האסלאמית היא להשליט את מרות ההלכה המוסלמית – השריעה. המילה "פונדמנטליסט" היא בעייתית בגלל מקורותיה הנוצריים. במקורו היה הפונדמנטליזם תנועה שכמה נגד התיאולוגיה הליברלית או המודרניסטית שהופצה בבתי מדרש פרוטסטנטיים באמריקה. התנועה יצאה בעיקר נגד התפישות שערערו עם קבלתם כפשוטם של אירועים על-טבעיים כגון ששת ימי בריאות העולם, לידתו של ישו מהבתולה, תחייתו הפיזית וחזרתו הממשמשת ובאה. כל הכותבים והאידיאולוגים המוסלמים הנתפסים כפונדמנטליסטים אימצו פירושים מודרניסטיים ואלגוריים כלשהם של הקוראן, בעוד כל המוסלמים המאמינים, לא רק אלה המתוארים כפונדמנטליסטים, רואים בקוראן את דבר האלוהים הנצחי והבלתי אמצעי.

אלה השואפים להגן עם האסלאם מפני מה שהם רואים כהשפעותיהם המשחיתות של החילוניות המודרנית ושל ה"מערב", מתמקדים בפעולה ולא באמונה. סדר היום הזה, על אף דרכי היישום החדשות שלו, בין היתר אימוץ דרכי פעולה טרוריסטיות, עולה בדרך כלל בקנה עם דפוסים היסטוריים שהתעצבו במהלך תקופה ממושכת. במהלך כל ההיסטוריה המוסלמית הייתה נטייה למדוד יושר והגינות לפי מעשים יותר מאשר לפי אמונה ועקרונות. היחס כלפי אותם מוסלמים שחלקו על הרוב בנושאים כמו מנהיגות או תיאולוגיה, היה סובלני כל עוד התנהגותם החברתי תאמה את הנורמות המקובלות. באמצעות "רסטורציה" של החוק האסלאמי בחסות כוחה של המדינה, שואפים הרדיקלים המוסלמים או האקטיביסטים המוסלמים לאכוף קונפורמיזם התנהגותי (אורתופרקטיקה) יותר מאשר להשליט קונפורמיזם רעיוני (אורתודוכסיה).

על כל פנים, האמצעים המשתמשים להשגת מטרה זו שונים בכל מדינה ומושפעים מאופי המוסדות הפוליטיים הנהוגים בכל מדינה. במדינות מסוימות, כמו ירדן, הרדיקלים המוסלמים מיוצגים בפרלמנט. באלג'יריה, ובמידה פחותה גם במצרים, הם נמצאים בקונפליקט מזוין עם המדינה. בסודן, ובעבר גם בפקיסטן, הרדיקלים אוחזים בשלטון כשהם נשענים על דיקטטורה צבאית. באיראן הם פועלים במסגרת שיטה שהיא בת כלאיים, אשר במסגרתה יושבים נציגי הרדיקלים בפרלמנט כשהם נבחרים מתוך רשימה מוגבלת של מועמדים בעלי תפישה אחידה. גם אם הרדיקלים מאמצים את הדמוקרטיה כאמצעי, כמו במקרה של ירדן, אין משמעות הדבר שהם מקבלים את הדמוקרטיה כשיטה. רוב המוסלמים בעל הנטיות המיליטנטיות קוראים תיגר על העקרונות הבסיסיים של הסדר העולמי, או כפי שניסח זאת אחד ממוריהם הרוחניים הבולטים, סיד אבו אלעלאא מוודודי (1979-1903), מטרתם היא להחליף את ריבונות העם, כפי שזו באה לידי ביטוי בחקיקה הפרלמנטארית, ב"ריבונותו של האל" הנגלית בשלמותה ובסופיותה בדמות השריעה.

מבקרי גישה זו, ויש רבים כאלה, מכוונים את חיציהם לשניים מטיעוניה. הם מציינים שלאורך ההיסטורי, גם במימי הפריחה של הציוויליזציה האסלאמית, לא הייתה אף חברה מוסלמית שנוהלה אך ורק לפי חוקי האסלאם. תמיד היה פער בין הניסוחים התיאורטיים של חכמי ההלכה לבין הדרך שבה מומש הכוח הפוליטי בפועל. יתר על כן, לאור השונות הגיאוגרפית והתרבותי העצומה בין החברות המוסלמיות, לצד החוק המוסלמי היו בכל מקום ומקום חוקים הנובעים ממנהג מקומי. במונחים היסטוריים ומשפטיים, השריעה מעולם לא הייתה מציאות.

הטיעון השני והקשה יותר המכוון אל אלה המתעקשים לעשות פוליטיזציה של האסלאם הוא שהם מייצגים את האסלאם באופן שגוי; האידיאולוגיה או האידיאולוגיות שבהן הם מחזיקים רחוקות מלהיות "אסלאמיות" טהורות. אין הן אלא יצירי כלאיים שבהם משמשים בערבוביה מושגים מן האסלאם בצד רעיונות ליברליים וטוטליטריים של המאה העשרים. מייסדי האסלאם הפוליטי – מוודודי, סיד קטב (1966-1906) והאייתוללה חומייני (1989-1902) הושפעו עמוקות מן התרבות הפוליטית והאינטלקטואלית המערבית שנגדה יצאו. כך למשל ביקורתו של מוודודי על החומרנות וההתנוונות המוסרית במערב, לא הייתה מנותקת מההתקפות הפשיסטיות על הדמוקרטיה ומהערצתו את הדיקטאטורים של שנות השלושים. קריאתו של קטב לפעול נגד הברבריות (הג'אהליה) רחוקה מלהתבסס על האסלאם המסורתי. זוהי קריאה מודרניסטית מובהקת בכך שהיא דוגלת במחויבות "אקזיסטנציאליסטית" בעלת אוריינטציה אקטיביסטית. לעומת זאת, טענתו שלדמוקרטיה ולצדק חברתי יש שורשים אסלאמיים נחשבת על ידי רבים למלאכותית ולכזו המבוססת על קריאה א-היסטורית של ספרי הקודש האסלאמיים (אפילו האנטישמיות הארסית שאימץ קטב בעקבות הסכסוך הערבי-ישראלי התבססה בחלקה על אימוץ לא ביקורתי של רעיונות אירופיים). בדומה לכך, החוקה האסלאמית של איראן, שהונהגה על ידי ח'ומייני בשנת 1979, היא תערובת של תבניות מערביות ואסלאמיות ולא ניתן לומר שהיא חוקה "אסלאמית". ח'ומייני הראה כי למדינה האסלאמית, יורשתו של הנביא מחמד, יש סמכות להתעלם מחוקי האסלאם גם בנושאים דתיים מרכזיים כגון תפילה, צום ועלייה לרגל, ושהיא אינה כפופה לחוק האסלאמי.

לאור מספרם הרב של המתנגדים המוסלמים והלא-מוסלמים לאסלאם הפוליטי, יש להבחין בין האסלאם כדת לבין האסלאם כאידיאולוגיה פוליטית. אין זה רק מטעה לתאר את האידיאולוגיה הפוליטית כ"פונדמנטליזם". הדבר משחק לידי תומכי האסלאם הפוליטי משום שהוא רומז שלצורך הגנת יסודות האסלאם יש צורך תמידי בפעילות פוליטית. מוסלמים שאינם מחזיקים בדעה זו טוענים שכל עוד ממשלה אינה מונעת ממוסלמי מלקיים את חובותיו הדתיות, היא אינה יכולה להיחשב לא-אסלאמית או אנטי-מוסלמית.

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s