המלחמה על המים (1966-1964)

בחודש יוני 1961 קבעה מועצת ההגנה הערבית כי התכנית הישראלית להטיית מי הירדן מחייבת את מדינות ערב לפעולה צבאית מאוחדת. בוועידת הרמטכ"לים הערביים בקהיר, בדצמבר 1963, דרשו הסורים לפתוח במלחמה נגד ישראל, ואילו נאצר הכריז אז בפורט סעיד כי בעיית הירדן היא בעיה מדינית ולא צבאית. ב-13 בינואר 1964 החליטה בקהיר ועידת הפסגה של מנהיגי ערב לקבל את הצעות המתונים, שלא לצאת למלחמה בגלל 'המוביל הארצי' אלא יפגעו בו על ידי הטיית מקורות הירדן בשטחיהן. 'המפקדה הערבית המשותפת תהיה אחראית על הגנת מפעלי ההטיה מפני ישראל, ולשם כך תדאג לחיזוק צבאותיהן של הארצות שבתחומיהן תבוצע ההטיה – לבנון, סוריה וירדן.

'המוביל הארצי' הופעל לראשונה ב-5 ביוני 1964. הסורים החלו בפעולות שנועדו לערער את ריבונות ישראל באזור מוצאו של הדן – החשוב והגדול במקורות הירדן. ואילו ישראל החליטה לחזק את מעמדה בשטח ע"י שיפוץ דרך הפטרולים, שהקיפה את מקור הדן עד ואדי עסל. ניסיונות הסורים למנוע את התנועה בדרך הפטרולים נתקלו באש חזקה וצה"ל הפעיל מטוסים לשיתוק מקורות הירי. אולם הסורים לא נרתעו והחלו לפלס את תוואי תעלת ההטיה וליישרו. ישראל החליטה לפעול נגד ההטיה באש התותחים ולנצל את היכולת הגבוהה של תותחני הטנקים בדיוק הפגיעה, ולא להפעיל מטוסים וארטילריה כדי שלא להידרדר למצב של מלחמה.

הראשונה בשורת התקריות במאבק על השליטה בירדן ובמקורותיו התרחשה באזור תל-דן, במקום נביעתם של מעיינות הנחל. נחל דן היה היחיד מבין מקורות הירדן שמעיינות נביעתו נמצאו בתחום ישראל. סוריה החלה בביצוע עבודות שונות במטרה להשתלט על הזרמים התת-קרקעיים של מעיינות אלה, במקביל לתוכנית ההטיה, כדי למנוע מישראל לנצל את מי נחל דן. כדי להגן על מקורות הנחל, סללה ישראל בשנת 1962 דרך פטרולים בגזרה זו. הסורים טענו שקטע מדרך זו עובר בתחומם, וכתוצאה מכך היו מספר תקריות אש באזור, שבעקבותיהן הסכימה ישראל להפסיק זמנית את התנועה בדרך הפטרולים. בשנת 1963 הסכימו שני הצדדים למדידת השטח על-ידי צוות מודדים קנדי; צוות זה מדד את רובה של הדרך וקבע שהחלק שנמדד נמצא כולו בשטחי ישראל. הסורים טענו שדווקא הקטע הקטן, שלא נמדד, הוא הקטע שבבעלותם. באוקטובר 1964 חפרה ישראל תעלת ניקוז בין שני המעיינות ושיפצה את דרך הפטרולים. עם התחלת העבודות הסוריות להטיית מקורות הבניאס פנתה ישראל למטה משקיפי האו"ם וביקשה למדוד את הקטע שלא נמדד על-ידי המודדים הקנדים. ב-1 בנובמבר החלו המודדים הישראלים במלאכה זו.

ב-3 בנובמבר 1964 פתחו הסורים באש מנוחילה לעבר המודדים ולכיוון כוח צה"ל שסייר בדרך הפטרולים. כוחות צה"ל, ובהם כוחות שריון, השיבו אש. שני הטנקים הסוריים בנוחילה נפגעו, אולם לא הוצאו מכלל פעולה, ואת מכת האש האחרונה נתנו שוב הסוריים. העבודות התרחשו למחרת היום אך הפעם לא היתה תגובה סורית. כעבור עשרה ימים התפתחה תקרית נוספת באזור מעיינות דן. הפעם  היתה זו תקרית נרחבת בהרבה, וצה"ל שהפיק לקחים מהתקרית הקודמת, התכונן עתה לאפשרות שהסורים יפתחו באש על סיור שיעבור בדרך הפטרולים. באזור נפרסו כוחות רבים, ובסיום התקרית הופעלו אף מטוסים.

ב-13 בנובמבר 1964 הותקף סיור צה"ל, שנע בדרך הפטרולים מצפון לתל-דן, בהגיעו לקטע שהסורים טענו לבעלות עליו. כוחות סוריים ירו מנוחילה אש מקלעים, ומייד לאחר מכן הוסיפו אש תול"רים וטנקים. כוחות צה"ל השיבו אש שטוחת מסלול, והתקרית הלכה והתעצמה. הסורים החלו להפגיז גם ממזרח, ויחידות מתל-עזזיאת, מרמת הבניאס  ומתל חמרה ירו לעבר תל-דן ולכיוון היישובים דן ושאר-ישוב. כוחות צה"ל השיבו אש מכל הכלים. לאור המשך האש הסורית והפגזת היישובים הופעלו מטוסים ששיתקו את הארטילריה הסורית. היתה זו התקרית הראשונה בה הופעלו מטוסים וטנקים לפגיעה בעומק הטריטוריה הסורית. המאבק על מקורות  נחל הדן הסתיים בניצחון ישראל, אולם המאמץ הסורי להטות את הבניאס נמשך.

בשורת תקריות בחודשים מארס-אפריל 1965 נפגע ונהרס ציוד מכני סורי באש טנקים ישראליים וזאת על אף העובדה שהסורים הרחיקו את הכלים מן הגבול. פעילות זו של צה"ל, שבוצעה בהיקף מוגבל ועם זאת פגעה קשה בהטיה הביכה את הערבים. סוריה תבעה בתוקף את התערבות המפקדה המשותפת.

בדצמבר 1964 סיימו המורדים את עבודתם וטרקטורים החלו בהכשרת תוואי לתעלת הטיה ליד הבניאס. ישראל החליטה לנצל את קרבתם של מקומות העבודה לגבול, ולהפעיל אש טנקים כנגד כלי העבודה. היא החליטה לעשות זאת תוך ניצול תקריות שגרתיות, שבה יפגעו הסורים בכוחות צה"ל כדי לפגוע בציוד ההטיה. ב-17 במרץ 1965 נקרתה הזדמנות להוציא את התכנית לפועל. ההנחה היתה כי הסורים יפתחו באש על סיור שיעבור בדרך הפטרולים שהוכשרה ב-3 בנובמבר 1964. זאת בהסתמך על כך שהדבר אירע במרבית הסיורים. ואכן באותו יום שיצא הזחל"ם לסיורו ירו עליו הסורים. בתגובה השיבו הטנקים של צה"ל אש וירו על המוצבים הסורים וכן על ציוד ההטיה למרגלות החרמון והעלו אותו באש.

בעקבות הפגיעה בציודם הפסיקו הסורים את העבודה באזור הצפוני והעבירו את העבודות להכשרת התוואי לגזרת גשר בנות-יעקב. בנוסף על-כך, נמנעו הסורים לזמן מה מירי לעבר העובדים הישראלים. זאת על מנת למנוע מישראל עילה לפגוע בציוד ההטיה. ב-13 במאי נשלח פטרול ישראלי לגרות את הסורים לפתוח באש. כיוון שהסורים לא ירו, פתח הסיור באש. משהחלו חילופי הירי, ביצעו הטנקים את משימתם בירי לטווח 6,000-5,800 מטר. מירי זה נפגעו טרקטור שעבד בהטיה, וייתכן טרקטור נוסף, וכן אוהל סורי.

בתחילת חודש יולי התחילו הסורים בהכשרת תוואי מרוחק יותר מגבול ישראל, באזור קובת קרעא שממול גזרת כורזים, כ-10 ק"ממהגבול. גם ניסה צה"ל לחזור על אותו תרגיל מפעמים קודמות. ב-12 באוגוסט החל הטרקטור לעבוד, אך למרות השאיפה שהירי הישראלי ייראה כתגובה בלבד, גבר עתה השיקול להימנע מלספוג את מכת האש הראשונה. כאשר נראה כי התול"רים והטנקים הסוריים כיוונו את לועותיהם לעבר הטרקטור, החלו הארטילריה והטנקים הישראליים לירות לעבר  הטנקים הסוריים ולעבר ציוד ההטיה.

תקרית זו גרמה להפסקת עבודות ההטיה למשך שלושה ימים בלבד ולאחר מכן נמשכה בקטע זה לאחר מכן במלוא הקצב עד למחצית אוקטובר 1965. בשלב זה הועברו רוב הכלים דרומה, לגזרת עין-חמוד, ואילו בגזרת קובת-קרעא נמשכה העבודה בקצב איטי עד ינואר 1966. בסיכומו של דבר, הוכשר בגזרה זו תוואי באורך של5 ק"מ. ממחצית אוקטובר 1965 ועד מחצית ינואר ועד למחצית ינואר 1966 הוכשר באזור עין-חמוד תוואי באורך של7 ק"מ. במחצית ינואר הועברו כל הכלים דרומה, לגזרת הכפר עין א-סופיירה,5 ק"מצפונית לאל-על. עד 31 במרץ הוכשר בגזרה זו תוואי באורך כ-2 ק"מ, ועד למועד זה הכשירו הסורים תוואי באורך38 ק"מלרבות תעלה כרויה באורך1,500 מ'. התוואי שהוכשר כלל כמעט את כל הקטע הסורי בתעלת חצבאני-בניאס, וכמחצית מן האורך של תעלת בניאס-רקאד.

מינואר 1966 ואילך עבדו הסורים בקטע הדרומי בלבד, באזור עין א-סופיירה, המרוחק12 ק"ממן הגבול. הם עבדו בקצב ניכר ונעזרו בכלים רבים, אולם אופיו הקשה של השטח מנע התקדמות מהירה. עד יולי 1966 הספיקו לפלס תוואי באורך של3.5 ק"מבלבד ולחפור תעלה באורך1.5 ק"מ.

הרחקת שטחי העבודה לא הועילה לסורים. ב-14 ביולי 1966 נשלחה הזרוע הישראלית ארוכת-הטווח – חיל האוויר – לפגוע בכלי הצמ"ה, ופגיעתו שיתקה כמעט כליל את העבודות.

ב-13 בספטמבר 1965 התכנסה בקזבלנקה ועידת הפסגה הערבית השלישית. בוועידה הוברר לסוריה כי היא מתעקשת להמשיך בעבודה, תעשה זאת על אחריותה היא. בתגובה של שרשרת מעשי חבלה ומיקוש שבוצעו בחודש יולי 1966 מתוך תחומי סוריה תקפו לבסוף מטוסי חיל האוויר הישראלי ב-14 ביולי בין השאר את הציוד ההנדסי הכבד ליד עין א-ספירה והשמידוהו. לאחר זאת הפסיקו הסורים את עבודות ההטיה.

לאחר פעולת חיל האוויר המשיכו הסורים לעבוד בגזרה הדרומית, ועסקו בעיקר בהכשרת דרכי גישה לתוואי וקטעי חיבור בין קטעי התוואי, שבהם מופסקת רציפות  התעלה בשל מכשול טבע. קצב העבודה באזור זה היה איטי. כמו כן התחדשה העבודה בגזרה המרכזית, שבה פילסו הסורים תוואי באורך של כ-900 מטרוהכשירו דרכי חיבור אליו. בנוסף לעבודות הללו, הקשורות לתוכנית ההטיה הבין-ערבית, החלו הסורים לדף בבטון את הגבוהות בתעלות ההשקיה הניזונות ממעיין הדופילה, ב-27 באוקטובר 1966. מעיין הדופילה נובע בשטח סוריה, בסמוך לגבול, וישראל נהנתה אף ממימיו, בהתאם להסדר שהושג בשנת 1952 באמצעות ועדת שביתת-הנשק. סוריה תכוונה למנוע מישראל את השימוש במים אלה, על-ידי פעולה זו. למטרה דומה עיבדו הסורים תוכנית להקמת סכר שיאגור את שטפונות ואדי דלהמיה, המתנקז לכינרת, ובנייתו תוכננה להסתיים בשנת 1968. בשני מעשים אלה התכוונו הסורים לשלול מישראל למעלה משלושה מיליון מ"ק לשנה.

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s