הממסד הישראלי והערבים בישראל

בסוגיות רבות נוהגים בציבור הישראלי להציג את הממסד הישראלי כגוף מונוליטי הפועל כגוף אחד למען אידיאל ומטרה מסוימת. אולם ככל שבודקים את הדבר לעומק מתברר שהתמונה הרבה יותר מורכבת. וכמו בדוגמא שנראה להלן, בהרבה מקרים פועלות רשויות השלטון למען מטרות שונות ושמות רגלים אחת לשנייה. בספר של הלל כהן, ערבים טובים, מתואר המאבק שניהלו גורמי הביטחון במשרד הפנים עקב התנגדותם להקמת מועצות מקומיות בכפרים  ולפעולותיו משרד הפנים בתחום. במסגרת המאבק השתמש הממשל הצבאי בסמכותו לאסור על כניסת כל אדם לשטח ללא היתר, צעד שרק לעתים נדירות ננקט כלפי יהודים, בוודאי פקידי ממשלה. ראש ענף ממשל צבאי, סגן אלוף יצחק שני, הנחה את אנשיו: "פקידי משרד הפנים העובדים בשטח צריכים להצטייד ברישיונות כניסה ויש להעיר את אוזנם על כך. במידה וייתפסו שנית בלי רישיונות יש לנהוג בהם ככל אדם העובר עבירה", כלומר להעמידם לדין. העובדה שהם פעלו על פי הנחיות שר הפנים ומתוקף צווים שפורסמו כדין לא העלתה ולא הורידה מבחינתו.

בשלב מאוחר יותר מוסדה ההתנגדות המסורתית של גורמי הביטחון והתגבשה מדיניות בנושא. המדיניות הייתה לנסות למנוע ככל האפשר הקמת מועצות מקומיות. במידה והוקמה מועצה מקומית נמצאו דרכים חלופיות. לדוגמא, כאשר דרשו תושבי כפר מגאר להקים מועצה מקומית הועלה רעיון להניע אנשים בכפר להתנגד להקמת המועצה. רעיון זה נפסל מכיוון שעלה החשש שמהלך כזה יחזק את הקשר בין משרד הפנים לבין תומכי הקמת המועצה. לכן הוחלט לתמוך בהקמת המועצה ולקחת חלק בהרכבתה. נציגי גורמי הביטחון השונים נפגשו עם אישים בכפר, ורקחו רשימה של מועמדים ראויים לשמש כחברי המועצה המקומית. אולם חששם לא פג: יכולת המינוי הזו קיימת רק במועצה הראשונה, הממונה. אחר כך מחייב החוק עריכת בחירות, ואז יכולת השליטה על התוצאות מצומצמות בהרבה; זו הסיבה שגורמי הביטחון המשיכו להערים מכשולים בפני הקמת מועצות.

קרב הבלימה של גורמי הביטחון נגד משרד הפנים הניע את השר הממונה, ישראל בר-יהודה, למנות ועדה לבחינת הסוגיה. דוח ביניים שהגישה באפריל 1956 מנה את שלושת נימוקי הממשל הצבאי נגד הקמת המועצות: נבחרי ציבור מסוימים אינם נוטים לשתף פעולה עם הממשל; מדיניות הממשל היא למנוע הקמת גופים ציבוריים בסקטור הערבי; הממשל מעוניין להטיל פיקוח על ענייני קרקע ועל התפשטותם של ישובים ערביים. הוועדה, מצידה, הבחינה כי ממילא קיימות בכל הכפרים הבינוניים והגדולים ועדות רשמיות ובלתי רשמיות העוסקות בתחומים המוניציפאליים, כמו חינוך, סלילת כבישים ומים, וכי ועדות אלו גובות כספים מהתושבים, והגיעה למסקנה שנוח יותר לפקח על מועצה מקומית הפועלת במסגרת החוק. המלצתה הייתה חד משמעית; יש לתת לממשל הוראה "לחדול מהעמדה הנוקשה המתנגדת להקמת מועצות".

גם לאחר מכן התמיד הממסד הביטחוני בהתנגדותו להקמת מועצות מקומיות עוד שני ארוכות. ביולי 1965 כתב שמואל טולדאנו, אז יועץ ראש הממשלה לענייני ערבים, תזכיר מפורט תחת הכותרת "קווי יסוד למדיניות הממשלה כלפי המיעוט הערבי בישראל". בתזכיר קבע באופן חד משמעי כי "אין לעודד את המוניציפליזציה בסקטור הערבכי והדרוזי". באותה רוח טען כי יש לגבש כל אחת מהעדות הדתיות בנפרד, "ולטפח את המסגרות העדתיות של כל העדות הדתיות והלשוניות מחוץ למוסלמים". אלא שתהליך הקמת המועצות הדתיות צבא תאוצה, ולא תמיד הצליחו גורמי הביטחון לעצור אותו. ואכן ניתן לראות שבשנת 1966 היו בישראל שתי עיריות ערביות (נצרת ושפרעם), 38 כפרים בעלי מועצות מקומיות ועוד 17 כפרים ששולבו במועצות אזוריות. ומכאן ששני שלישים מהערבים במדינה באותה עת, נכללו במערכת השלטון המוניציפאלי.

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s