קבוצות לעזרה עצמית

התמיכה החברתית מהווה מקור כוח ותקווה עבור הפרט. על סמך עובדה זו הנתמכת רבות במחקרים הוקמו בשנים האחרונות קבוצות תמיכה. קבוצות אלה כוללות מספר אנשים אשר להם מצוקה משותפת כגון: חולי סרטן (גלעד ואונגר, 2003), חולי נפש (יחיאלי, 2004; טוקר, וגנר, הראל וברוק-שפיר, 1995), בני משפחה לחולי אלצהיימר (מסליס, 1997) וחולים כרוניים ומשפחותיהם (נבון, פייגין ודרורי, 2001). קבוצות אלה נפגשו לתקופה קצרת מועד.

מרגלית דרורי מציגה בספר סלילת דרך מודל יישומי להתערבות משפחתית קצרת-מועד המשלב בתוכו התייחסות להיבטים קוגניטיביים, רגשיים, התנהגותיים ומשפחתיים הנוגעים במצבי חולי והחלמה. מטרות המודל: (א) להקנות לחולה ולמשפחתו ידע על המחלה ועל הטיפול בה; (ב) להרחיב את היקף הרשת המשפחתית והחברתית המטפלת בחולה; (ג) לסייע לחולה ולמשפחתו לחזור לתפקידים החברתיים, ובד בבד לעמוד במטלות הכרוכות בטיפול במחלה. המודל רואה את ההתמודדות עם החולי ואת הטיפול כמחייבים שותפות באחריות בין המטפלים לבין בני המשפחה. יתרה מזאת, ההנחה היא שעם השחרור מבית החולים, החולה ובני משפחתו נדרשים ליטול אחריות מלאה למחלה ולטיפול בה (נבון, פייגין ודרורי, 2001).

יש קבוצות תמיכה אחרות הנפגשות בדרך כלל אחת לשבוע או שבועיים למשך תקופה (מספר חודשים או שנים) בעזרת מנחה, איש מקצוע או אדם הסובל מאותה מצוקה ואשר לו התנסות קודמת בקבוצה דומה. התפקיד המרכזי של קבוצת תמיכה – המבוססת על קבוצת עמיתים אשר להם גורם מצוקה דומה הוא להציע באופן הדדי תמיכה חברתית מתמשכת. תמיכה זו באה לידי ביטוי בדרכים שונות: ביטוי רגשות שליליים (פחדים, דאגות, ייאוש), שחרור לחץ והתפרקות ממתחים, קבלת סיוע רגשי ועידוד, קבלת מידע, עצות והדרכה, קבלת עזרה פרקטית בקשיים שונים. במסגרת הקבוצה מחוזקים אנשיה על ידי מתן עזרה לאחרים במצבם (ברק ולביא, 1999).

מראשית שנות השבעים הוקמו במקומות שונים בעולם קבוצות תמיכה לחולי סרטן, שמטרתן לטפל בזמן קצר במספר רב של חולים. שיטת התערבות שכזו אפשרה לתת לחולה מידע על המחלה, על דרכי הטיפול בה ועל נוהלי העבודה במכונים. ההתערבות הקבוצתית סייעה גם לאתר חולים בעלי בעיות מיוחדות, והבאתם במידת הצורך, לטיפול פרטני. קבוצת השווים סיפקה תמיכה שמיתנה את הסטיגמה הנלווית למחלה ואת תחושת הבידוד החברתי הנובעת מכך. יתרה מזו, חולים שהסתגלו ביעילות למחלתם סיפקו לחברי הקבוצה האחרים דרכים להתמודדות עם מצבי דחק (גלעד ואונגר, 2003).

להערכת חוקרים שונים ההתערבות הקבוצתית אצל חולי הסרטן מכוונת גם לצמצם את החרדה מפני התערבויות רפואיות עתידיות, לסייע בהבהרת תפיסות שגויות של המחלה ולהפחית רגשות בדידות, חוסר אונים ותחושת הזנחה על ידי הזולת. להתערבות הקבוצתית מטרות נוספות, ביניהן פיתוח דרכי התמודדות עם חוסר הוודאות, סיוע לחולים להתמודד עם רגשות אשם ותחושות צער, שיתוף ברגשות אישיים, לימוד מיומנויות תקשורת עם הצוות הרפואי ועידוד להתנהגות אסרטיבית (גלעד ואונגר, 2003).

בבתי החולים או במכונים האונקולוגים הוקמו קבוצות תמיכה לחולים המקבלים טיפול. מטרתן של הקבוצות הינה הפחתת מצוקתם של החולים ודיון בדאגות המטרידות את המשתתפים, מתן מידע ותמיכה בסיסית. יש גם קבוצות התמודדות העוסקות בתפיסה הקוגניטיבית של המחלה, מספקות מידע ומלמדות דרכי התמודדות עם החולי. החולים דיווחו על שיפור בתחומים רבים כגון המצב הנפשי שביעות רצון מפעילות תעסוקתית וחברתית, דימוי הגוף ואינטימיות מינית וכן שינוי לטובה בתקשורת עם הצוות הרפואי ובהתמודדות עם הליכים רפואיים שונים (גלעד ואונגר, 2003).

יש לציין שלכל אחת משיטות יש יתרונות וחסרונות. בקבוצת התמיכה החולים אינם לומדים מיומנויות התמודדות שעשויות לסייע להם עם תום המפגשים הקבוצתיים. לפיכך יעילות הקבוצה מוגבלת לתקופת פעילותה בלבד. לעומת זאת, בקבוצות ללימוד דרכי התמודדות אין התייחסות מספקת ליחסי הגומלין החברתיים בין החולים ואין תמיכה קבוצתית הנוצרת בעיקר על ידי השיתוף ההדדי בחווית המחלה. לכן מומלץ  לשלב בין שתי הגישות, בהתאם להתפתחות הקבוצה ועל פי צרכי המשתתפים (גלעד ואונגר, 2003).

פאוזי ואחרים (מצוטט אצל גלעד ואונגר, 2003) גיבשו מודל התערבות הנמשך שישה שבועות ומשלב את כל ההתערבויות שנמצאו יעילות במחקרים אמפיריים. המודל כולל: מתן מידע רפואי על מחלותיהם של המשתתפים; הקניית טכניקות שליטה באמצעות פיתוח מודעות למצב הדחק, לגורמי היווצרותו ולדרכי ההתמודדות האישית עימו, וכן טכניקות הרפיה שונות ומיומנויות לפתרון בעיות; עידוד, קבלה ונתינת תמיכה הדדית אגב התייחסות לרגשות.

מטרת ההתערבות הקבוצתית היא להפחית את המצוקה הרגשית של המשתתפים ואת תחושת הבידוד עקב המחלה. כדי להגשים מטרה זו נקבעו לקבוצה ארבעה יעדים: האחד, פיתוח מודעות אישית ומשפחתית להשלכות הפסיכו-סוציאליות של המחלה ושל הטיפולים. יעד אחר – הבהרת חשיבותן של דרכי התמודדות יעילות עם השלכות אלו. יעד נוסף – זיהוי מיומנויות שהוכחו בעבר כיעילות למצב דחק וחיזוקן. יעד רביעי, העשרת דרכי ההתמודדות (גלעד ואונגר, 2003).

תהליך ההתערבות הקבוצתית מורכב משבעה שלבים: 1) התנסות בהבעת רגשות בקבוצת השווים והעברתה ליחסים עם אחרים משמעותיים; 2) שיפור היכולת להסתייע במשאבים סביבתיים פורמאליים והפעלת משאבים בלתי פורמאליים בכדי לפתור בעיות ולקבל תמיכה; 3) פיתוח משאבים פנימיים, כמו חשיבה חיובית, הרפיה ודמיון מודרך במצבי דחק; 4) קבלת המראה הגופני המשתנה; 5) פיתוח פעילות לשעות הפנאי; 6) חזרה לנורמליזציה, ככל האפשר, בתחום החברתי, התעסוקתי והמשפחתי; 7) בניית תכניות לעתיד, המקנות משמעות לחיים (גלעד ואונגר, 2003).

המשוב שנתקבל מהמשתתפים הראה כי ההתערבות יצרה מסגרת מכילה למגוון תגובות רגשיות הכרוכות בהתמודדות עם האבחנה והטיפול, ואפשרה הקשבה אמפתית וקבלה ללא תנאי מצד חברי הקבוצה. באמצעות התהליך הקבוצתי דיווחו המשתתפים על מצבם, למדו להעניק ולקבל תמיכה, ואף לסייע לזולתם בפיתרון בעיות הקשורות למחלתם. נראה כי חברי הקבוצות למדו לזהות סגנונות התמודדות שעזרו להם בעבר להסתגל למצבי דחק, ואשר עשויים להיות להם לעזר גם בהווה. המשתתפים העשירו אלה את אלה בדרכים נוספות לפתרון בעיותיהם (גלעד ואונגר, 2003).

בעמותת אנוש פותח מודל שיקומי חברתי לטיפול בחולי הנפש בקהילה ופותח מודל אינטגרטיבי להתערבות עם משפחות מתוך אמונה שיש לצייד את המשפחה במרב הכלים בהתמודדות עם המחלה. מודל זה לוקח בחשבון ארבעה מימדים עיקריים: 1) התהליך המשברי שהמשפחה עוברת ועיבוד האבל על רגשות האובדן; 2) אופיו השונה של הדחק מוביל אותנו לפתח תוכניות שונות למשפחות; 3) ערכה של העזרה העצמית ההדדית בהקלת המצוקה ולחיזוק הדימוי העצמי של המשפחה; 4) הפעלת תוכנית התערבות על פי הגישה הפסיכו-חינוכית (טוקר, וגנר, הראל וברוק-שפיר, 1995).

במהלך ההתערבות יש לשים דגש על העקרונות הבאים: 1) המשפחה זקוקה לידע ומידע אודות המחלה, סימניה החיוביים והשליליים, הטיפול ופרוגנוזה. 2) יש לעזור למשפחה לעבור את השלבים על ידי מתן אפשרות לביטוי רגש, מידע ותמיכה. 3) המשפחה זקוקה לכלים ומיומנויות ספציפיים להתמודדות. 4) המשפחה זקוקה למידע בכל הקשור לשירותים ומשאבים בקהילה, אשר יתנו למשפחה ולחולה עזרה חומרית ושיקומית. 5) המשפחה זקוקה לחיזוק הדימוי העצמי והחזרת תחושת הכוח והשליטה על חייה. 6) יש לעורר את מודעות חברי המשפחה לצרכים של עצמם ולעזור להם למצוא משמעות בחייהם מעבר לטיפול בבן המשפחה החולה (טוקר, וגנר, הראל וברוק-שפיר, 1995).

בקבוצה לעזרה עצמית, אנשים מתחזקים באופן עצמי וקולקטיבי בתהליך העזרה ההדדית, בקבוצה נמצאים אנשים שיש להם בעיה משותפת, אשר לגביה הם חשים מידה מסוימת של חוסר אונים והעדר כוח, מתכנסים כדי למצוא פיתרון משותף לבעיה, כאשר כל חברי הקבוצה מעורבים בה ומחויבים לה. חברי הקבוצה הם בד בבד גם עוזרים וגם נעזרים. הם רואים בה קבוצת השתייכות, מקור תמיכה, התחלקות בניסיונן בפיתרון בעיות. המשתתפים מהווים מודל לחיקוי להתמודדות, הקניית ידע, הבנה, תמיכה רגשית ומציאת משאבים בקהילה. קבוצות אלה יוצרות תחושה של ביטחון, קשר והשתייכות ומאחות את הקרעים ברשת החברתית. נמצא ששילוב של חברות בקבוצה לעזרה עצמית בנוסף לעזרה מקצועית יועיל בצורה משמעותית יותר מאשר כל אחת מהאפשרויות לחוד (טוקר, ואחרים, 1995).

באופן כללי נמצא כי קבוצות התמיכה הפסיכו-חינוכיות אפקטיביות בעזרה למערכת משפחתית שאחד מחבריה הוא פגוע נפש. משפחות אלה נאלצות לגלות אחריות לטפל בחולה ולהשגיח עליו, וההשתתפות בקבוצות משפרת את יכולת ההתמודדות שלהן ואת מיומנויותיהן בפתרון בעיות, עוזרת להן לרכוש ידע, מייעצת להן כיצד להשתמש טוב יותר במשאבי הקהילה, משפרת את התקשורת שלהן עם אנשי המקצוע ואת היחסים עם בן הזוג החולה, מיטיבה את יכולתן להתמודד עם התנהגויות חריגות . במשפחות שהשתתפו בקבוצות תמיכה נמצא אצל בני הזוג שיפור בהתמודדות, בדימוי האישי, בתחושת השליטה האישית והמשפחתית ובהתנהגות מסתגלת (יחיאלי, 2004).

 להתערבות הקבוצתית שלוש מטרות: 1) הרחבת הידע על המחלה, על דרכי הטיפול בה, על הצרכים הפסיכו-סוציאליים של כל אחד מבני המשפחה ועל המשאבים שעומדים לרשותם; 2) הגברת יכולת השליטה, פיתוח דפוסי התמודדות, תקשורת בינאישית פתוחה, פיתוח ציפיות ריאליות, מציאת איזון בין הצרכים השונים, לגיטימציה לשינוי תפקידים ולגמישות ועידוד להגברת עצמאות; 3) תמיכה רגשית וחברתית להפחתת בדידות ואשמה ולהתמודדות עם סטיגמה (יחיאלי, 2004).

מהפעלת ההתערבות ניתן ללמוד כי הקבוצה שירתה את הצרכים העיקריים של החברים שהשתתפו בה. חברי הקבוצה דיווחו כי רכשו ידע על המחלה ועל המשאבים העומדים לרשותם, קיבלו כלים ומיומנויות לתקשורת בונה ולפתרון בעיות, פיתחו יחסים הדדיים סובלניים יותר, ותחושת הבדידות והסטיגמה פחתו בעקבות התמיכה החברתית הקבוצתית. בני הזוג הדגישו כי למדו למתן את תחושת הלחץ ולהתמקד בחלקים הבריאים, והחלו לתפוס את האירוע כבר-שליטה ולבנות איזון מחדש (יחיאלי, 2004).

אין להתעלם מחסרונות ההתערבות וממגבלותיה. הקבוצה תוכננה מראש כקבוצה קצרת מועד בשל צמצום המשאבים שהוקצו לטיפול במשפחות במערכות בריאות הנפש. בשל כך לא ניתנו מענים לכל הצרכים של הקבוצה, ובמקרים מסוימים בשל מגוון ההיבטים הקשורים לנכות פסיכיאטרית ולחיים הזוגיים נדרשה התייחסות טיפולית נוספת, אינדיבידואלית או משפחתית. בנוסף לכך, כל אחד מבני הזוג הגיע עם מטען אישי ועם קשיים שונים בהתמודדות, והיו בני זוג בריאים שהתקשו להתבטא בחופשיות בשל רצונם שלא לפגוע בבן-זוגם החולה למרות כמות המפגשים המוגבלת  נוצרו בקבוצה תחושה של לכידות וציפייה להמשכיות. חברי הקבוצה החלו להתארגן לקראת המשך המפגשים בפורמט של קבוצה לתמיכה עצמית בלתי פורמאלית. ההיכרות בין חברי הקבוצה ויכולתם להמשיך במפגשים חברתיים בשעות הפנאי הקלו על תחושת הבדידות והעבירו את המוקד מטרגדיה אישית לתחושת שליחות ומטרה לעזור לעצמם ולזוגות אחרים (יחיאלי, 2004).

הכשרת בני משפחה כוללת מספר מימדים: 1) שילוב של רכישת מידע ובניית ידע; 2) ההתנהגויות הרצויות הן מורכבות ונרכשות לאורך זמן; 3) מדובר שילוב של מיומנות, אמנות ומדע; 4) דרגות שונות של התמחות (Farran, Loukissa, Perraud & Poun, 2004).

מחקרים הראו שקבוצות התערבות לבניית כישורים הינה יותר אפקטיבית בהקלת הלחץ על מטפלים מאשר קבוצות התערבות במטרה לספק מידע בלבד (Farran, Loukissa, Perraud & Poun, 2004). מחקרים נוספים הראו את האפקטיביות של קבוצות התערבות במניעת דיכאון ולחץ בקרב מטפלים לקשישים המאושפזים בבתי חולים (Li, Melnyk, McCann, Chatceydang, Koulouglioti, Nichols, Lee & Ghassemi, 2003) וכן לקרובי משפחה המטפלים בחולי דמנציה (Adams, Smith & Mcclendon, 2005).

מחלת האלצהיימר עקב אופייה הדמנטי מטיל את רוב הטיפול בחולה על בני המשפחה הקרובים. מסליס (1997) הבוחנת במאמרה טיפול בקבוצה למשפחות חולי אלצהיימר טוענת, שהשתתפות בקבוצה של אחים לצרה והתחלקות בכאב המשותף היא אחת הדרכים להפחית את תחושת הדחק הנפשי ולשפר את היכולת להתמודד עם הקשיים הרגשיים והפיזיים הנובעים מטיפול בחולה. השתתפות בקבוצה מפחיתה את הרגשת הבדידות והפחד.

במחקר השתתפו 45 חברים בקבוצות תמיכה לבני משפחה של חולי אלצהיימר. הממצאים מצביעים שהמשתתפים בקבוצות התמיכה ציינו שההשתתפות בקבוצות התמיכה הקלה בעיקר על העומס הרגשי וגם על העומס הגופני ובכך תורמת לשיפור איכות החיים.

למרות הפופולריות של קבוצות תמיכה הן אינן נעדרות בעיות ומגבלות. בין הבעיות הנפוצות ניתן לציין את הגורמים: א) מרחק וזמן נסיעה המקשים על השתתפות בקבוצות תמיכה; ב) אנשים רבים מתקשים לחשוף מידע במגע פנים אל פנים. התפתחות טכנולוגיות התקשורת המקוונת מאפשרת קבוצות תמיכה מקוונות. קבוצות אלה מתנהלות ברשת האינטרנט באמצעות יישומים וטכנולוגיות שונות (סינכרוניות וא-סינכרוניות) המאפשרים תקשורת בכתב בן חבריהם עם אפשרות לשמירת האנונימיות שלהם. מחקר מצטבר וכן תיאורי מחקרים רבים אשר התפרסמו בספרות המקצועית מלמדים על הצלחה רבה של קבוצות אלה (ברק ולביא, 1999).

על פי ברק (2004), קבוצת-התמיכה המקוונת כמוה כקבוצת-התמיכה במפגשים פנים אל פנים, היא משמשת למפגש בינאישי ותקשורת בין חברי הקבוצה. אף שהתקשורת הינה טקסטואלית ונערכת בתיווך מחשב ובאמצעות רשת האינטרנט, היא משמשת בצורה יעילה להעברת מידע, לאוורור רגשות ולקבלת מסרים של תמיכה ועידוד מאחרים בקבוצה. אחת התופעות הידועות היא שלמרות הקשר המקוון והעדר המגע הבלתי-אמצעי, חברי הקבוצה נפתחים, משתפים-פעולה, תומכים זה בזה וחווים תחושות אותנטיות ובעלות עוצמה. למעשה, ממצאים אמפיריים הראו כי בקבוצת-תמיכה מקוונת מתרחשים תהליכים דומים, מבחינת הגורמים הטיפוליים, לאלה המתרחשים בקבוצת פנים-אל-פנים. הדבר נכון הן לגבי הגורמים האישיים (כגון: חשיפה, קתרזיס) והן לגבי הגורמים הקבוצתיים (כגון: אוניברסליות, לכידוּת), מה שמחזק את הגישה התומכת באפשרות להשתמש באמצעי זה לתמיכה נפשית. יש לציין כי הגורמים הטיפוליים האלה מתקיימים (אם כי בעוצמות שונות) גם בטיפול קבוצתי מקוון, ולא רק בקבוצת-תמיכה מקוונת.

לדוגמא ניתן לקחת את הרשת לתמיכה מקוונת במטפלים לחולי אלצהיימר (Alzheimer's Caregiver Support Online). המשימה העיקרית של רשת זו היא: 1) לספק תמיכה והכשרה מבוססות אינטרנט וטלפון למטפלים של חולים עם דמנציה מתקדמת; 2) להפיץ מידע מהימן על ניהול לחצים, התנהגויות מקדמות בריאות וכישורי פיתרון בעיות למטפלים; 3) לספק מסלקת מידע לשירותי תמיכה מבוססי אינטרנט; 4) לספק מספרי טלפון חינמיים לשם גישה מהירה למידי בנושאים הקשורים בטיפול (Glueckauf, Ketterson, Loomis & Dages, 2004). בנוסף על כך מחקרים הראו כיצד טכנולוגיות מידע ותקשורת יכולים לסייע למטפלים לעמוד באתגרים העומדים בפניהם ולשפר את איכות חייהם (Czaja & Rubert, 2002).

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s