מדינת לאום ולאומיות

מדינת הלאום היא היחידה הפוליטית הבסיסית של המערכת הבינלאומית הנוכחית. קיימים חילוקי דעות לגביה ברמה ההגדרתית. מקורם של חילוקי דעות אלה במיזוג שהיא יוצרת בין שני מרכיבים בעלי מקורות סמכות והיגיון שונים – המדינה הטריטוריאלית והלאום.

שלום וסטפליה הוא ציון דרך משמעותי בהתפתחות המדינה המודרנית ועד היום היא למעשה אחד מיסודותיה של המערכת הבינלאומית אשר במרכזה עומדת המדינה הטריטוריאלית. בשלום וסטפליה אשר חתם את מלחמת שלושים השנים (1648) הסכימו השליטים האירופים דאז על עיקרון הריבונות של המדינה. במהפכה האמריקנית (1776) ובזו הצרפתית (1789) התקבל העיקרון הרפובליקני של שלטון העם, כבסיס לאומי ללגיטימציה של המדינה. במאה העשרים זכתה הלאומיות בהכרה כעיקרון הבסיסי המסדיר את היחסים הבינלאומיים. בהצהרת וילסון (1919) התקבל עיקרון הריבונות הלאומית והוכרה זכותו של כל עם למדינה משלו. עיקרון זה בא לידי ביטוי בהקמת חבר הלאומים ולימים האומות המאוחדות. במאתיים השנים האחרונות התחלקה מעטפת כדור הארץ כולה למדינות לאום. כל אחת מן המדינות האלה סימנה גבולות טריטוריאליים, סיפקה לאוכלוסייה שבטריטוריה זו תעודת זהות ודרכונים, הנפיקה מטבע, הניפה דגל, טיפחה שפה והנהיגה טקסים. הגושפנקא לעיקרון ההגדרה העצמית ובכך למדינת לאום יצרה מעין סתירה פנימית שעד היום מתקשים להתירה. על פי העיקרון הדמוקרטי כל אזרחי המדינה, ללא הבדל, אמורים להיות בעלי זכויות שוות בקביעת המתרחש בכל תחום והן די בכך שהם שווים בפני החוק. אולם במדינת הלאום גם אם יש בה שוויון מוחלט בפני החוק יש עדיפות לקבוצה הלאומית המהווה רוב (רם, 2006; סנדלר, 1999).

מדינת הלאום היא ישות מדינית וחוקית ואילו לאומים הם ישויות תרבותיות. אלה הם קהילות של בני אדם, המרגישים שיש להם זהות משותפת מתוקף היסטוריה, תרבויות ולשונות משותפות. הפריסה הגיאוגרפית של הקהילות הללו איננה בהכרח חופפת את הגיאוגרפיה של גבולות מדיניים. בהקשר זה אפשר להבין לאומיות כתופעה פסיכולוגית ומדינית גם יחד. מצד אחד לאומיות היא זיקה פסיכולוגית ורגשית ללאום, תחושה של השתייכות וזהות, אבל מהצד האחר, זיקה רגשית זו לקהילה שגורלה משותף נלכדה במקרים רבים בסבך של מיזם מדיני – כלומר הרעיון שלאום צריך לשלוט בעצמו, שעליו לרכוש לו מדינת לאום משלו, שתוכל להגן על האינטרסים ועל הזהות שלו ולטפחם. רעיון זה מבחין בין לאומים ובין תרבויות וזהויות משותפות אחרות (וודוורד, 2005).

אולם לפי רם (2006) אף על פי שהמושג השגור בפי כל הוא מדינת לאום והמדינה היא המסגרת הפוליטית של קהילה לאומית בפועל קיימת חפיפה מעטה בלבד בין מדינה לבין לאום.

חוקרים בני זמננו חלוקים בדעתם בהסברים לצמיחת הלאומיות. יש הרואים בה תופעה תרבותית עתיקת יומין ומושרשת נפשית המגדירה זהויות קיבוציות, ויש הרואים תבנית פוליטית חדשה יחסית המשרתת אינטרסים מוגדרים. הראשונים כגון אנתוני סמית וג'ון ארמסטרונג רואים בלאומיות ביטוי מגובש של מסורת תרבותית או של זהות אתנית עתיקת יומין. לדעתם זהות לאומית קודמת לעיבוד המודרני שלה כאידיאולוגיה לאומית. זהות לאומית היא גיבוש קבוצתי מתמשך המבוסס על ניסיון היסטורי משותף וקשור בדרך כלל לטריטוריה מסוימת ולמאפיינים תרבותיים משותפים, בראש ובראשונה השפה. האומות המודרניות הן היורשות של זהויות קיבוציות קודמות. סמית הציע את הקטגוריה של אתניות כמסגרת קיימת של נאמנויות וזהויות קולקטיביסטיות המשמשת במצע להבניית האומות בנות זמננו (רם, 2006; וודוורד, 2005; סמית, 2003).

לעומתם גלנר, הובסבאום ואחרים רואים בלאומיות תופעה מודרנית לחלוטין המהווה תחליף פונקציונלי למסגרות קהילתיות שהמודרניות (תיעוש, עיור, ניעות חברתית, חילון וכו') קעקעה וכן מכניזם שהגיוס בידי אליטות המייסדות מסגרות פוליטיות חדשות (תנועות, מדינות). על פי גלנר (1994) "לאומיות אינה התעוררות ותקומה של … ישויות מיתיות, נתונות וטבעיות כביכול. להפך לאומיות היא התגבשות של יחידות חדשות המתאימות לתנאים השוררים בהווה". הלאומיות עם כן אינה רק טבעית וקדומה אלא כל תכליתה היא לספק חישוקים מלכדים כתחליף לאלה שאבדו בתקופה המודרנית (קהילה, עדה, דת וכו') (רם, 2006; סנדלר, 1999).

לפי אנדרסון (2000), אומה היא קהילייה פוליטית מדומיינת – ומדומיינת כמוגבלת וכריבונית מעצם הגדרתה. מדובר בקהילה מדומיינת, משום שאפילו באומה הקטנה ביותר, אין החברים בה מכירים את רוב החברים האחרים, אינם פוגשים אותם, או אפילו אינם יודעים עליהם משהו, ועם זאת בתודעתו של כל חבר באומה יש דימוי של שייכותם לאותה קהילייה. היא מוגבלת, משום שאפילו לגדולה באומות יש גבולות סופיים, שמעבר להם שוכנות אומות אחרות. היא מדומיינת כריבונית, משום שהמושג "אומה" נולד בעידן שבו תנועת ההשכלה והמהפכה קעקעו את הלגיטימיות של ממלכה היררכית הנשלטת על ידי שושלת בתוקף צו אלוהי. ולבסוף, היא מדומיינת כקהילייה, משום שבלי קשר לאי השוויון והניצול השוררים בה, כל אומה נתפשת תמיד כאחווה עמוקה בין אנשים שנמצאים על אותו מישור.

חדוה בן-ישראל (1997) סוקרת במאמרה את חקר הלאומיות כתופעה היסטורית. לדעתה יש להגדיר את הלאומיות כעיקרון פוליטי האומר שלכל אומה הזכות לביטוי פוליטי, כלומר למדינה ,והוא מבחן ללגיטימיות השלטון. עיקרון הלאומיות כולל את כל מרכיבי הלאומיות, זהות אתנית היסטורית, מיתוסים של מוצא משותף, תרבות ושפה משותפת ותודעת זהות משותפת.

לדעת רם (2006), ה"עבר" וה"הווה" הם בבחינת כלים שלובים. ה"עבר הלאומי" הוא דימוי הנוצר בהווה, וה"הווה הלאומי" הוא דימוי הנסמך על העבר. כלומר, הלאומיות הינה הכרה קיבוצית של זהות המזככת חומרים מן העבר לצורכי הפוליטיקה של ההווה.

המחקר המודרני קושר את תופעת הלאומיות בהיסטוריה בתמורות כלכליות חברתיות. הוא מדגיש את הרעיון ששינויים אינם מתרחשים מעצמם וללא הנהגה והכוונה אנושית לא יתכנו שינויים (בן-ישראל, 1997).

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s