התארגנויות ג'יהאדיות במצרים

בתקופת שלטונו של נאצר היתה תנועת "האחים המוסלמים" במחתרת וחבריה ישבו בכלא. עובדת היותם בכלא ורדיפתם על ידי השלטונות הביאה להקצנה בקרב חוגים מסוימים ב"אחים המוסלמים", וחלק מחבריה פרשו מהתנועה והקימו ארגונים שונים. ראוי לציין את סייד קוטב כדמות משפיעה באידיאולוגיה של אותם ארגונים.
 
בדומה למנהיגים רדיקלים רבים אחריו היה סייד קוטב תוצר של מערכת החינוך המודרנית ואף סיים תואר ראשון בחינוך במדרשת דאר אל-עולם בקהיר. בשנות השלושים ובראשית שנות הארבעים חי סייד קוטב כסופר וכאינטלקטואל. הוא קנה לעצמו מקום של כבוד בביקורת הספרותית המצרית כתומך המגמות החדשות. בשלהי שנות הארבעים נשלח להשתלמות בארצות הברית מטעם משרד החינוך המצרי. בסיורו נחשף לציוויליזציה המודרנית דבר שהיה המאורע הפורמטיבי ששכנע אותו לחזור בתשובה ולהפוך מרפורמיסט  לאסלאמיסט. עם שובו למצרים הצטרף לאחים המוסלמים ועד מהרה נעשה ראש המדור לתעמולה. קודם שנאסר בעת הרדיפות של 1955 חשף מקצת הרעיונות שהבשילו במוחו בסדרת ספרים, שניתחו את הנחות האב של "האחים המוסלמים". ללא כל ספק היתה זו תקופת שהותו בכלא, התקופה המעצבת של רעיונותיו.[1]

בבסיס הגותו של סייד קוטב עמדה התיאוריה בנוגע ל"ג'אהליה החדשה". לפיה את המונח הג'אהליה בו השתמשו לתאר את החברה הערבית בתקופה של האסלאם יש להכיל גם על התקופה המודרנית. זאת מכיוון שהג'אהליה המודרנית בארצות המתועשות של אירופה ואמריקה דומה לתקופת הג'אהליה בחצי האי ערב ערב הופעת הנביא. בשני המקרים מצוי האדם תחת שליטת חברו, ולא תחת שלטונו של אללה. הג'אהליה אין פירושה רק הלכה וחקיקה. לדעתו הסברים פילוסופים של המציאות, המושתתים על המדע בלבד ואין בהם מקום לאלוהים הם השיא של הג'אהליה. בספרו מעאלם אומר קוטב "אנו מצויים כיום בעיצומה של הג'אהליה המסוכנת ביותר שאיימה על קיום דתנו. הבט סביבך וראה ? הכול הוא ג'אהליה: אמונות ודעות, דימויים ומנהיגים, מוסר ותרבות, אמונה וספרות, חוקים ותקנות, לרבות הרבה ממה שקרוי תרבות מוסלמית."[2]

הפיתרון למצב בו שרויה האנושות הינו החלתו של שלטון האל, חאכמיה, על פני האדמה. יש לנהל מתקפת מחץ כנגד המודרניות, שכן רק כך תוכשר הקרקע לתחייה מוסרית. היעד הינו ש"ההלכה היא שתהיה ריבונית". שריעה לא רק במובן הצר של קובץ חוקים, אלא גם במשמעות רחבה יותר, כאורח חיים חובק כל שהותווה בידי אללה בשביל המוסלמים. אולם דחיית המודרניות איננה עוינות למדע ולטכנולוגיה. ישנו צורך במחקר בסיסי, "בתנאי שאינו מביאך לסטות מהדת." מכאן הצורך בזהירות מרבית בנוגע למדעים שעלולים להתנגש עם עיקרי האמונה. במדעים אלה אין ללמוד מכאלה שאינם מוסלמים ויש להיזהר גם ממדענים מוסלמים.[3]

לפי קוטב הדרך לכונן את שלטונו של אללה עלי אדמות היא ליצור אוונגרד, חיל חלוץ, שיהווה חברת נגד לחברה מסביב. האוונגרד שיורכב ממוסלמים אמיתיים ינהל ג'יהאד בלתי נגמר כנגד המודרניות עד אשר ישיג את המטרה הנכספת. הוא הסתמך על כתביו של פרשן קלאסי מהאסכולה החנבלית, אבן-תימיה, בכדי לקבל צידוק לפעולה כנגד השליטים במדינה המוסלמית. אבן-תימיה שחי במצרים הממלוכית של ימי הביניים הוציא פתווה לפיה אדם אינו מוסלמי סוני במוצהר אם אין הוא מקיים את השריעה, ומפר הלכות יסוד בנושאים שונים ומגוונים. לכן כאשר שלטון במדינה מוסלמית לא מכיל את השריעה כחוק המדינה אזי קיימת חובה על כל מוסלם להתקומם כנגד השליט ולסלק אותו מהשלטון.[4]

עם מותו של נאצר ב-1970, נאלץ סאדאת לבסס את כוחו לנוכח מתנגדים רבים לשלטונו ? נאצריסטים, שמאלנים ופאן-ערביים. לשם כך פנה סאדאת ל"אחים המוסלמים" וניהל משא ומתן עם שרידי ותיקי התנועה בתוך ומחוץ לכלא. הוא שחרר אותם מהכלא והם בתמורה סיפקו לו תמיכה כנגד מתנגדיו והבטיחו להפסיק בפעילות אלימה. אולם סאדאת לא היה מודע בזמן חתימה העסקה כי חל פיצול אידיאולוגי בקרב תנועת האחים המוסלמים. סייד קוטב שהוצא להורג ב-1965, וחסידיו היו צעירים ובלתי ידועים לסאדאת ועוזריו. הפורשים הצעירים שוחררו בכל מקרה עם הותיקים. היה זה מספר שנים מאוחר יותר שהשלטון גילה את האמת על ההשלכות שהיו לפיצול זה.[5]

ב-18 באפריל 1974 קבוצה של צוערים בסיועם של חבריהם האזרחים השתלטו על האקדמיה הצבאית בעבאסיה בקהיר, רוקנו את מחסן הנשק ותכננו לצעוד לכיוון המפקדה הערבית הסוציאליסטית היכן שהנשיא סאדאת ועוזריו הבחירים היו בפגישה. הם תכננו לחסל את כול האליטה המצרית, להשתלט על בניין הטלוויזיה והרדיו הקרוב, ולהצהיר על הקמתה של הרפובליקה האסלאמית של מצרים. ניסיונם נכשל עוד לפני שיצאו מרחבת האקדמיה. אולם במהלך קרב היריות עם כוחות הביטחון נהרגו מספר אנשים ואנשים נוספים נפצעו. אנשי קבוצה, שנקראו קבוצת האקדמיה הצבאית, נכנסו לתקופות ארוכות בכלא, אבל משרידי אותה קבוצה הוקמה קבוצת אל-ג'יהאד שביצעה לאחר מכן את ההתנקשות בסאדאת ב-6 לאוקטובר 1986.[6]

מספר קבוצות נוספות הופיעו במהלך שני העשורים הבאים לאחר מכן. אחת הידועות ביניהם היתה קבוצת תכפיר ואל-הג'רה. קבוצה זאת עוררה זעזוע ניכר בציבור המצרי בסדרת פעולות אלימות על רקע פוליטי שביצעה ביולי 1977. הקבוצה חטפה את שר ההקדשים לשעבר, שיח' חסין אל-ד'הבי (3 ביולי 1977), ודרשה כופר בסך 200,000 לירות מצריות ושחרור חבריה ממעצר תמורת שחרורו. יומיים אחרי החטיפה רצחו חברי הקבוצה את אל-ד'הבי באכזריות, ובעימות האלים שהתפתח אחר כך בינם לבין השלטונות ביצעו פעולות חבלה במקומות מרכזיים בקהיר. מאות חברי הקבוצה נעצרו ומנהיגם שוכרי אחמד מצטפא הוצא להורג.[7]

בשנת 1981 התאחדו שני ארגוני טרור, אל-ג'מאעה אל-אסלאמיה ואל-ג'יהאד, לפעולה משותפת כנגד המשטר. בעוד ארגון אל-ג'יהאד צמח בעיקר בקהיר ובגיזה, התגבש אל-ג'מאעה במצרים עלית, במניא ובאסיוט, שהם אזורים נחשלים ביותר, שתושביהם הסעידים מנוכרים לשלטון המרכזי בקהיר. התוצאה של איחוד כוחות זה היה רצה סאדאת באוקטובר 1981. אולם לאחר הרצח התפצלו שני הארגונים על רקע סכסוכים לגבי מינויו של עבד אל-רחמן לאמיר הארגון.

במהלך שנות התשעים ידעה מצרים את גל הטרור הארוך ביותר. מ-1993 ועד 1997 עברה מצרים גל טרור שעלה על גלי הטרור שהיו לפניו. הסלמה זאת נגרמה עקב מספר גורמים ותהליכים. התנועה האסלאמית על כל מרכיביה הגבירה מאוד את פעילותה כחלק מהגל האסלאמי ששטף את המזרח התיכון מאז סוף שנות השבעים. חלק הארי של התנועה, הלא אלים, המיוצג בעיקר על ידי "האחים המוסלמים", פעל בתנופה רבה בקרב הציבור המצרי בתחומי החברה והרווחה ובאמצעות התשתית הגדולה של אלפי ארגונים מתנדבים הפרוסים ברחבי מצרים. בד בבד נמשכה כל העת פעילות ההטפה בעשרות אלפי המסגדים. המסר האסלאמי נקלט בחברה המתוסכלת, הסובלת ממצוקה חברתית-כלכלית. החברה הלכה ונעשתה דתית וגדל בה הקיטוב הפוליטי והחברתי בין אסלאמיים לחילוניים. קיטוב זה הוביל לגל של פעולות אלימות ובעקבות כל פעולת טרור באה תגובת השלטונות וחוזר חלילה.[8]

1) עמנואל סיוון, קנאי האסלאם, עמ' 33-34  ו-דוד שגיב, "האידיאולוגיה של ארגוני הג'יהאד במצרים", המזרח החדש ל"ו, עמ' 133-134
2) עמנואל סיוון, עמ' 35-37
3) שם, עמ' 37
4) שם, עמ' 100-106
5) Saad Eddin Ibrahim, "The Changing Face of Egypt's Islamic Activism", pp. 71
6) Ibid., pp. 70
7) ישראל אלטמן, קבוצות אופוזיציה אסלאמיות במשטר סאדאת, עמ' 9
8) נחמן טל, עימות מבית, עמ' 56

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s