הרקע האידיאולוגי להקמת הקהילה הערבית המאוחדת

רעיון הפאן-ערביות, אשר הופיע לראשונה במהלך שנות מלחמת העולם השנייה כאידיאולוגיה בקרב השכבות המשכילות והמבוססות, המשיך לשחק תפקיד חשוב במערכת הפוליטית הסורית. תכניות לאיחוד ערבי, המתרכזות סביב דמשק, נשארו רבות עוצמה כתמיד. בשום מדינה ערבית אחרת לא היה הדחף לאיחוד חזק כל כך ושום מדינה ערבית אחרת לא טענה בלהט שהיא היא מולדת הערביות. חלום העצמאות הערבית, שנתגבש עם פרוץ המרד הערבי חזה מלבן ערבי גדול לחוף הים התיכון הכולל את סוריה, לבנון, פלסטין ואת עראק. עם סיומו של המנדט הצרפתי בסוריה באפריל 1946 עדיין לא גובשה זהותה הלאומית של סוריה. התמיכה ברעיון האיחוד הערבי היווה איום על עצם קיום המשטר הסורי החדש ועל זהותו. שתי המפלגות הגדולות בפרלמנט הסורי ? מפלגת העם והמפלגה הלאומית ?  תמכו באיחוד ערבי, תוך כדי שמירה על עצמאותה של סוריה ועל מעמדה המיוחד. הממשלות הסוריות מתוך מגמה לחזק את שלטונם תמכו ברעיון הפאן-ערביות.

הרעיונות לאיחוד ערבי הובילו בשנת 1950 לעריכת טיוטה של חוקה, שהצהירה בפעם הראשונה שהעם הסורי הינו חלק מהאומה הערבית. היא גם קבעה שעל הנשיא וחברי הפרלמנט להישבע, בעת נטילת התפקיד, "לפעול למען איחוד מדינות ערב". זמן קצר לאחר מכן, בתחילת 1951, ראש הממשלה נאט'ם אל-קדסי, חבר מפלגת העם, הציג תוכנית ראשונה וממשית לאיחוד מדינות ערב. במיזם שלו הוא הציג שלוש צורות של התאגדות: קונפדרציה, פדרציה ומדינה מאוחדת. "המדינה הערבית המאוחדת" היתה לדעתו האפשרות המועדפת, הוא הצהיר שתכניתו מהווה "ביטוי אמיתי של דעת הקהל בסוריה הגדולה".[1]

בעקבות בחירות 1954 שלטו בפרלמנט מפלגת העם והמפלגה הלאומית שהיוו את האגף הימני בממשלה. נציגי המפלגות ייצגו בעיקר אינטרסים מקומיים, המפלגה הלאומית ייצגה את הפוליטיקה המקומית של דמשק ומפלגת העם ייצגה בעיקר אינטרסים מסחריים של חלב וצפון סוריה. במדיניות החוץ נטו אנשי המפלגה הלאומית לכיוון מצרים וסעודיה בעוד אנשי מפלגת העם היו בעד הקמת פדרציה ערבית עם עראק.[2] אולם בתקופה זו הסתמנה מגמה של התחזקות האגף השמאלי. מפלגת הבעת' (מפלגת התחייה הערבית הסוציאליסטית) שהיתה המפלגה השלישית בגודלה בפרלמנט, היתה הקבוצה המובילה שתמכה באיחוד ערבי, איחוד של מדינות ערב מהרי הטאורוס עד הסהרה. גרסת הבעת' לאיחוד ערבי לא היתה זהה לחזונו של קדסי (1951). חוקת המפלגה היתה מעורפלת לגבי אופיו של האיחוד, ומבנה השלטון. היתה רק הצהרה שלמדינה המאוחדת, יהיה "שלטון פרלמנטרי חוקתי", ומערכת אדמיניסטרטיבית המבוססת על ביזור.

אינטלקטואלים ערבים בסוריה הגדולה הגדירו בצורה ברורה יותר את המבנה הפוליטי הרצוי של המדינה הערבית העתידית. הוגי הדעות הערבים סאטע אל-חצרי, עבד אל-רחמן אל-באזזאז מעראק, ונביה אמין פארס מלבנון ,תמכו בצורה מובהקת בהחלת המודל הפדראלי של ארה"ב על העולם הערבי. נביה אמין פארס הביע דעתו, כשנה בלבד לפני הקמת קע"ם, שאיחוד ערבי כולל הינו בלתי מתקבל על הדעת לאור הבעיות במדינות ערב והאינטרסים המנוגדים של האליטות שלהם. עקב כך, הוא המליץ על הקמת איחוד פדראלי של ארבע יחידות: הסהר הפורה (הכולל את עראק, סוריה, ירדן ופלסטין), חצי האי ערב (כולל ערב הסעודית, תימן ושאר הנסיכויות), עמק הנילוס (כולל מצרים, סודן ולוב) והמערב הערבי (כולל מרוקו, אלג'יריה ותוניסיה). פדרציה זו, תקרא על פי חזונו "מדינות ערב המאוחדות", ותשמש אמצעי להשגת איחוד ערבי מלא. האינטלקטואל הפלסטיני הפאן-ערבי, עזת דרואזה, הציע צורות שונות של פדראציה (כדוגמת המודלים האמריקני, סובייטי וההודי), אבל לא המליץ על מודל ספציפי למדינה הערבית. לדעתו, כינון פדרציה בין מצרים וסוריה תהווה צעד ראשון כבסיס לאיחוד המלא.

פאן-ערביות כרעיון אידיאולוגי ופוליטי הופיע במצרים כבר באמצע שנות השלושים. למרות הפופולאריות הגוברת של רעיון הפאן-ערביות במצרים, עדיין בתחילת שנות החמישים שלט רעיון הלאומיות (וטניה) המצרית. רעיון האיחוד הערבי שהועלה על ידי ראש ממשלת סוריה קדסי (1951), התקבל בלעג על ידי העורך רב ההשפעה של העיתון המצרי אח'באר אל-יום, מצטפא אמין, שהשווה את רעיון האיחוד הערבי להקמת מדינה עולמית ולהפיכת המדבר לגן פורח. אמין לא שלל לגמרי את רעיון האיחוד הערבי, אולם הדגיש שרק "אדם גדול" כגנדי יוכל להפוך את הרעיון למציאות ולהקים מדינה ערבית גדולה.

בעקבות נפילת המלוכה, במהלך השנתיים הראשונות של תקופת שלטונם של הקצינים החופשיים (1952-1953) שלט רעיון הזהות המצרית. הכתבים של רוב האינטלקטואלים המצרים באותה עת שיקפו את הגישה המסורתית של "מצרים ראשונה". גישה זו באה לידי ביטוי בשני הפרקים הראשונים של "הפילוסופיה של המהפכה" של עבד אל-נאצר, שנכתבו בקיץ של 1953, אשר דנו בעיקר בענייניה הפנימיים של מצרים. בשנת 1954 עם פינוי הכוחות הבריטים ממצרים,  הופעת עבד אל-נאצר כמנהיג היחיד, והמאבק נגד עראק על הגנה אזורית, הפכה את מצרים מעורבת יותר בעניינים הערביים והתחזק במצרים רעיון הזהות הערבית. בפרק השלישי בספרו "הפילוסופיה של המהפכה" (פורסם בתחילת 1954) דיבר עבד אל-נאצר על תפקידה הפעיל של מצרים במעגל הערבי. הוא אמר לסאנדי טיימס ש"רק לאחר החתימה על הסכם סואץ החל העם המצרי לחשוב במונחים אסטרטגים; עד לאותו רגע התרכזנו רק במצרים."[3]

מנהיגים ואינטלקטואלים מצרים ראו בפאן-ערביות אמצעי לחיזוק מעמדה של מצרים בעולם הערבי והשליטה בעולם הערבי באמצעות מערכת של בריתות, ולא דגלו באיחוד כדבר מעשי או רצוי. עבד אל-רחמן עזאם, המזכ"ל המצרי הקודם של הליגה הערבית ופאן-ערביסט בכיר, חשב במונחים של מקורות כלכליים ושווקים. שמצרים לדעתו, "זקוקה למדינות ערב יותר מאשר הן זקוקות למצרים".[4]דעתו של עזאם שיקפה גישה תועלתנית כלפי העולם הערבי. דעה זה באה לידי ביטוי גם אצל הוגים פאן-ערביים מצרים ידועים אחרים, כגון מחמד עלי עלובה, זאכי מבראכ ואבראהים עבד אל-קאדר מזיני.

עבד אל-נאצר שאף להגמוניה בעולם הערבי, והסווה את שאיפותיו  באמצעות התיאוריה שלו על תפקידה המיוחד של מצרים בעולם הערבי, האפריקאי והאסלאמי. "אנחנו לא יכולים להסתכל בצורה טיפשית על המפה של העולם", הוא כתב בספרו שלו, "בלי לתפוס את מקומנו במפה ואת התפקיד שיועד  לנו על ידי מקום זה."[5] מחמוד ריאד, יועצו הקרוב של עבד אל-נאצר וארכיטקט בכיר של האיחוד, הדגיש שהיתה זו תחושה היסטורית של פגיעות שהובילה את עבד אל-נאצר לאמץ את הפאן-ערביות.  תפיסה אינסטרומנטאלית זו כוונה שאיחוד ערבי נראה יותר כתרופה לבעיית הביטחון של מצרים, אשר תיפתר כאשר תושג הגמוניה מצרית, ומצרים יועדה לשחק תפקיד ערבי מוביל כתוצאה מהיכולות המדיניות שלה.

מצטפא אמין שלעג לרעיונו של קדסי לאיחוד ערבי וטען שכדי להגשימה צריך שיופיע "אדם גדול" משנה דעתו ב – 1954 וראה בעבד אל-נאצר את "האדם הגדול" שיממש את רעיון "ארצות ערב המאוחדות" תוך עשר שנים. באותה תקופה רדיו קהיר הפך לשופרה של מצרים בעולם הערבי. הפרסום המסיבי של חוברות קלות לקריאה על עניינים מזרח תיכוניים ואפריקניים על ידי המשרד להדרכה לאומית, הרחיבו את אפיקיו של המצרי הממוצע, וחשפו אותו לעולם המיידי מחוץ למצרים, אשר מיושב בעיקר בערבים.

במחצית הראשונה של שנות החמישים מדיניות מצרים כלפי העולם הערבי היתה מכוונת בעיקר למנוע איחוד בין מדינות הסהר הפורה במיוחד בין סוריה לעראק. המשטר המצרי חשש שמדינה ערבית מאוחדת באזור זה תפגע במעמדה המוביל של מצרים בעולם הערבי. היחסים בין מצרים וסוריה אופיינו על ידי שיתוף פעולה זהיר, אשר לעתים הידרדר לאיבה גלויה. בעקבות מהפכת הקצינים החופשיים גינה מישל עפלק, ממייסדי מפלגת הבעת', את שלטונם הדיקטטורי, בתחילה, הבעת' לא ראתה במצרים שותף מתאים לאיחוד. בשנת 1954 הגיעו יחסי מצרים וסוריה לשפל מדרגה. מצרים הביעה מחאה  כנגד פעילות האחים המוסלמים בסוריה והעיתונות הסורית, אשר גינתה את המשטר במצרים והאמצעים המדכאים בהם נקט לכאורה. מאמציה של מצרים להבטיח הגמוניה בעולם הערבי התרכזו בסוריה, אשר נחשבה חלק ממרחב המחיה המצרי. רעיון זה בוטא בתמציתיות על ידי עבד אל-רחמן עזאם, המזכ"ל המצרי הקודם של הליגה הערבית ופאן-ערביסט בכיר. באפריל 1953, הוא הצהיר ש"איננו יכולים לאפשר לסוריה לפעול כרצונה בגלל שהאסטרטגיה הטבעית שלנו מכתיבה שסוריה תהיה חלק ממרחב המחיה".[6]

עבד אל-נאצר ועזאם ראו את אזור סוריה הגדולה כאזור חיץ וקו הגנה ראשון בתוך  "מרחב המחיה" הלגיטימי של מצרים. תפיסה הגמונית זו שיקפה תחושה עמוקה של חוסר ביטחון גיאוגרפי, תוצאה של פלישות רציפות מגבולה הצפוני של מצרים.

מבחינה פוליטית, היתה זאת שנת 1955 אשר סימנה קו פרשת מים במעורבות המצרית בעניינים ערביים. המאבק של מצרים עם עראק סביב "ברית בגדאד", שכללה את: בריטניה, איראן, פקיסטאן, תורכיה ועראק, השתתפותה בועידת באנדונג ועסקת הנשק הצ'כית שהעלו ופארו את יוקרתו של עבד אל-נאצר. נאצר הפך בעיניים ערביות למנהיג הבולט של העולם הערבי. בעקבות ברית בגדאד הקימו מצרים סוריה וערב הסעודית ברית הגנתית-כלכלית ערבית, וסוריה ומצרים חותמות באוקטובר 1955 על הסכם צבאי, שהוביל להקמת מפקדה צבאית משותפת בראשות שר המלחמה המצרי, עבד אל-חאכם עאמר. מפלגת הבעת', שלא ראתה במצרים שותף מתאים לאיחוד עד 1955, שוכנעה בעקבות המאורעות הנ"ל שפאן-ערביות הפכה רכיב חשוב במדיניות החוץ המצרית, ועבד אל-נאצר הופך להיות למנהיג ערבי "מהפכני" ו"מודרני" המתאים ליישם את עקרונות הבעת'. בשלב זה תפס עבד אל-נאצר את האיחוד הערבי כ"איחוד המאבק" ? איחוד הצבאות הערביים נגד האויב הישראלי המשותף ותיאום פעילות מדינית נגד תכניות המערב להקמת ברית הגנה מזרח תיכונית. הוא ביקש לשלוט במדיניות החוץ של שכנותיו הערביות, אך לא לספח מדינות אלו או להתמזג עמן. הצהרותיו של עבד אל-נאצר הדגישו את ההבדלים בתפיסת משמעות והתפקיד הפאן-ערביות בין מצרים לסוריה.

התפתחויות אלו הובילו את צלאח אלדין ביטאר, ממייסדי הבעת', לקרוא ב – 1955 להקמתה של פדרציה בין מצרים וסוריה, אשר תהיה "התחלת הדרך לאיחוד ערבי." אותה שנה סימנה שלב חדש בקשרי הבעת' – עבד אל-נאצר, שהוגדרו  על ידי מצטפא דנדישלי כ"תקופת התמיכה ללא תנאים".[7]כאשר הבעת' הגדילה את השפעתה בתוך הממשלה הסורית ב – 1956, השאלה של איחוד סורי-מצרי הפכה יותר אקוטית מתמיד.

באפריל 1956 פורסמה ההצהרה הראשונה בעד האיחוד, כאשר ההנהגה הלאומית של הבעת' הוציאה לאור גילוי דעת מקיף  למען הגשמתו של איחוד מצרי-סורי כנקודת פתיחה בדרך לאיחוד ערבי מלא. עם ביסוסה של המפלגה במערכת הפוליטית הסורית, הפכה שאלת האיחוד חשובה בסדר היום הפוליטי. הבעת' הגדילה את השפעתה בקבינט של צברי אל-עסלי, חבר בכיר במפלגה הלאומית, אשר נכנס לתפקיד ביוני 1956. לאחר שהשיגו עמדה מרכזית בקבינט של עסלי, ניסו שרי הבעת' לקדם את רעיונותיהם, והחלו במגעים עם מצרים. למרות שדווח שעבד אל-נאצר קיבל את רעיון האיחוד, הוא התעקש שכל המפלגות הסוריות יסכימו על העקרונות, צורה ותוכן האיחוד לפני שייגשו למצרים.

באמצע יולי 1956, נראה כי רעיון האיחוד צובר תנופה. העיתונות הסורית פרסמה טיוטה, אשר דווח שהוצגה לקבינט על ידי הנשיא קותלי, לאיחוד פדראלי בין "מדינות ערביות עצמאיות", שיוכר בשם "מדינות ערב המאוחדות". לאור העובדה שהתוכנית הופיעה מייד לאחר החלטת הקבינט להקים ועידה מיניסטריאלית, נראה שהרעיון נדון ברצינות בממשלה. מצד שני, שגריר סוריה בקהיר, עבד אל-רחמן אל-עזאם, טען שהדחף לאיחוד היה עניין של פוליטיקה פנימית, כאשר כל מפלגה מנסה להשיג יתרון על האחרות, בעוד רק מפלגת הבעת' וקותלי תמכו באיחוד.

החיבור המצרי לזהות הערבית בא לידי ביטוי בפרסום החוקה המצרית בינואר 1956, בה הצהירה מצרים שהיא מדינה ערבית והעם המצרי הינו חלק מהעולם הערבי. חצרי החשיב את ההצהרה כ"שלב המפואר ביותר בהיסטוריה של התפתחות החשיבה הלאומית הערבית במצרים."  לדעתו, ניסוח החוקה היה שלב מהפכני, מפני שמצרים, בניגוד לפאן-ערביות הברורה של סוריה, נטתה ל"הנדנדות קדימה ואחורה בין פרעוניזם, לאומיות מצרית מקומית, אוריינטליזם ופאן-ערביות."[8]

נאומו של עבד אל-נאצר בעת הלאמת תעלת סואץ ב – 26 ליולי 1956 בו הוא פונה לעם הסורי "היום אני אומר לאחים שלכם בסוריה בשמכם ? אנו מקבלים אתכם בברכה ! כמו שאמרתם בחוקה שלכם, אנחנו חלק מהאומה הערבית, ואנחנו אמרנו בחוקה שלנו אנחנו חלק מהאומה הערבית. אנחנו נמשיך ביחד אחים מאוחדים כאדם אחד עם לב אחד במטרה להשיג את העקרונות של יושר אמיתי והישגים משותפים. במטרה להקים בכל רחבי המולדת הערבית והאומה הערבית עצמאות פוליטית אמיתית ועצמאות כלכלית אמיתית."[9]

בעקבות ההלאמה ונאומו של עבד אל-נאצר הציפו אלפי סורים את הרחובות בקראם "דגל אחד, עם אחד, מדינה אחת". אכן, בטווח הרחוק משבר סואץ ובעקבותיו המלחמה ב"אימפריאליזם"  רק חיזקו את מחויבות מצרים לפאן-ערביות, לפחות בעיני הציבור.  כך, כאשר ועידה של התאחדות  הבוגרים הערביים שנערכה באלכסנדריה ביולי 1956, עלה הרעיון של הקמת "מדינות ערב המאוחדות" לראש סדר היום. הועידה פרסמה גם טיוטה של חוקה שקראה להקמת איחוד ערבי פדראלי.

דרוואזה וחצרי האמינו שיכולותיה של מצרים והמשאבים האנושיים שלה מחייבים אותה למלא את התפקיד של "פרוסיה" הערבית; עבד אל-נאצר, לפי פרשנות זאת, ייהפך ל"ביסמרק" של העולם הערבי. תפיסה זו התחברה לעולם הערבי כ"שיטוט חסר תכלית בחיפוש אחר גיבור" בפילוסופיה של עבד אל-נאצר.

מצרים תרמה לחיזוק התנועה הפאן-ערבית והיתה כוח מניע. אינטלקטואלים ערבים מסוימים היו מודאגים מהגישה האינסטרומנטאלית המצרית, שלא נבעה לדעתם משכנוע אידיאולוגי עמוק, אלא  ממניעים אינטרסנטיים למצרים. הם חששו שתפיסה הגמונית כזו של פאן-ערביות תביא את מצרים לחדש את מאמציה לכונן אימפריה ערבית ולא להקמת מדינה פדראלית שוויונית. חששותיהם נתגלו מוצדקים לאור הניסיון של קע"ם.

1) Elie Podeh, The decline of Arab unity (Brighton, 1999), p. 25

2 פטריק סיל, המאבק אל הצמרת (תל אביב 1968) עמ' 41 – 43

3) Elie Podeh, p. 28

4) Ibid, p.28

5) Ibid, p.28

6) Ibid, p. 28

7) Ibid, p. 27

8) Ibid, p.29

9) Ibid, p.33

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s